 | |||||||
| ברל כצנלסון, 1934 | |||||||
| לידה |
25 בינואר 1887 כ"ט בטבת ה'תרמ"ז בוברויסק, האימפריה הרוסית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 באוגוסט 1944 (בגיל 57) כ"ד באב ה'תש"ד ירושלים, פלשתינה (א"י) | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות כנרת, ישראל | ||||||
| מדינה |
האימפריה הרוסית | ||||||
| מפלגה |
מפא"י | ||||||
| בת זוג |
לאה מירון כצנלסון | ||||||
| |||||||
  | |||||||
בֵּרל (בּאֵרי) כַּצנֶלסוֹן[1] (25 בינואר 1887, כ"ט בטבת ה'תרמ"ז, בוברויסק[2] – 12 באוגוסט 1944, כ"ד באב ה'תש"ד, ירושלים) היה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות. מחבר תפילת "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל. שימש עורך העיתון "דבר" מ-1925 ועד מותו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדותו ונעוריו ברוסיה 1887–1909
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברל יעקב[3] כצנלסון נולד ב-1887 בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (מ-1991 בלארוס), למשפחה ממוצא ליטאי, בן לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון.[4] טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאישה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל שטרארשון מחבר ספר "הגהות הרש"ש" על התלמוד בבלי והמשנה, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה שישה ילדים נוספים: ישראל (1888), איסר (1891), בנימין (1895 - נפטר בגיל שנה), סטסיה (1891) וחנה (1897).[5] טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת.[6]
משפחתו של ברל נחשבה למשפחה יהודית משכילה. בבית הייתה ספרייה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל שמונה קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית, ובו סיפורי ילדים הנוגעים לעשרת הדיברות. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר ולא נשלח לתלמוד תורה, אולם אביו בחר עבורו מלמדים שלימדו אותו ב"חדר", וידידו הבולט היה דוד שמעוני, שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת ספרים ועיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, ולאחר מכן למד רוסית והחל לקרוא ספרות רוסית.[7]
בשנת 1899 נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואימו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שרפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כול, ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו.[8] באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ביידיש בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה במינסק.[9] בוועידה זו נפגש כנראה לראשונה עם חיים ויצמן.[10]
כצנלסון השתייך לבני הנוער היהודים בתחום המושב שלא ניתן להם ללמוד בגימנסיות ונבחנו כאקסטרנים כדי להשיג את תעודת הבגרות הממשלתית.[11] כחבריו האקסטרנים שנדדו בדרום רוסיה, נדד כצנלסון ברחבי בלארוס ואוקראינה, וגם נסע מספר פעמים לפולין.[12] בגיל 16 קיבל בקייב את התואר "מורה בית",[13] והפך למורה מוסמך. הוא עבד כמורה לילדים יהודים ממשפחות אמידות שישבו בכפרים, והתגורר בבתיהן.[14] ב-1904 נכח בעת פוגרום בעיירה סמילה והיה פעיל בהספקת נשק להגנה עצמית. ב-1905 הצטרף רשמית למפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית (ס"ס), שעוד קודם לכן היה מקורב לחוג חבריה, אולם התאכזב ממנה במהרה, בעיקר בשל עמדתה השוללת את השימוש בטרור כתגובת נקם על פגיעה ביהודים.[15] ב-1905 התקבל לעבודה כמורה בבית ספר מטעם חברת "מפיצי השכלה" בעירו.[16] לאחר שבגר, רצה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. במשך כשלוש שנים (1906–1908) עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות ולמד בבית הספר המקצועי-יהודי באודסה, "טרוד", בו שימש מתלמד בחרטות-ברזל.[17] לפני עלייתו לארץ, התייצב לגיוס לצבא הרוסי, אולם שוחרר מן השירות. לאחר מכן נאבק במשך מספר חודשים במחלת הטיפוס.[18]
מנהיג פועלים בארץ ישראל 1909–1919
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהחלים ממחלתו נסע כצנלסון לקייב, באלול תרס"ט הגיע לאודסה וממנה המשיך לארץ ישראל.[19] הוא עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה.[20] לאחר הפלגה בת 12 יום בים השחור,[21] הגיע בכ"א באלול ליפו.[22] למחרת בואו פגש ביפו את הסופר יוסף חיים ברנר.[23] כצנלסון התקשה למצוא עבודה ב"אחוזת בית", ולאחר ראש השנה פנה למושבה פתח תקווה.[22] למחרת בואו לפתח תקווה, יצא לעין גנים, שם הפגיש אותו ברנר עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה.[24][25] למחרת בואו לעין גנים החל לעבוד בנטיעות בפרדס בחריה שליד פתח תקווה.[26] בסוף עונת הגשמים עזב את עין גנים והחל לנדוד כפועל בין המושבות הוותיקות של ארץ ישראל.[27] ביער חדרה עבד בחטיבת עצים והתקבל ל"לגיון העבודה". מחדרה נשלח על ידי ה"עבודה" לסג'רה, שם שהה בין פורים לפסח תר"ע. בפסח דיבר לראשונה בארץ ישראל לפני ציבור, בוועידה הראשונה של "עבודה" באום ג'וני.[28] הוא התקבל שם לעבודה כפועל זמני ועסק בהעמסת אלומות על עגלות. בכך השתתף בקציר ההיסטורי שהניח את היסוד להקמת דגניה. כעבור חודש עזב את דגניה בשל מחלה, ובתמוז תר"ע שב לעין גנים.[29]
עלייה לגליל 1910–1917
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנת תרע"א עבד זמן מה במשק גדול אצל איכר במושבה כנרת, ולאחר מכן עבר למושבה מנחמיה, בה הועסק אצל אחד האיכרים כפועל יחיד. אלא ששם נחל כישלון, ופוטר כעבור שלושה ימים. לאחר מכן עבר לעבוד בחוות כנרת,[30] שם השתתף בשביתת פועלים. היה זה האירוע הציבורי הראשון שבו השתתף כמנהיג.[31] בפסח תרע"א התכנסה באום ג'וני ועידת פועלי הגליל – ועידה בלתי מפלגתית ראשונה של הפועלים. השתתפו בה 17 צירים, שכל אחד מהם ייצג שמונה בוחרים, וכצנלסון שימש בה אחד הצירים מכנרת. הוא נבחר בוועידה לאחד משבעה חברים בוועד פועלי הגליל, ועד מהרה תפס בו מקום מרכזי.[32] בגליל הפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים, אך בתחילת תרע"ב חזר ליהודה. הוא הגיע למסקנה כי העבודה המתאימה לו היא נטיעה וגננות, וכדי להשתלם בתחום, עבר לעבוד במשתלת יער הרצל ליד לוד (משתלת בן-שמן). באותה עת הצטרף להסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה. בכסלו תרע"ב נערכה בפתח תקווה הוועידה השנייה של פועלי יהודה, וכצנלסון ייצג בה את פועלי לוד ונבחר לשתי ועדות: ועדת התרבות וועדת האינפורמציה. הוא השתתף באופן פעיל בפולמוס בשאלת לשכת העבודה שפתחה קפא"י, ופרסם בנושא את מאמרו הראשון בארץ ישראל, "מבפנים", בעיתון "הפועל הצעיר". חברי פועלי ציון רגזו עליו ומנעו את בחירתו לציר בוועידה השלישית של פועלי יהודה. אף על פי כן נבחר מטעם הבלתי מפלגתיים כחבר ל"משרד הוועד" – המוסד המבצע של ההסתדרות ביהודה, לצד מאיר רוטברג ויצחק טבנקין (שאמו הייתה בת דודה של כצנלסון).[33] בוועידה הרביעית של ההסתדרות בתרע"ד, בא לידי ביטוי מעמדו הדומיננטי של כצנלסון: החלטות הוועידה ביטאו את עיקרי השקפתו, הוא נבחר שוב ל"משרד", ואף לנציג ההסתדרות בוועד הפועלים הארצי שהתארגן באותו הזמן. בכך הפך לאישיות המרכזית בהנהגתה. באותה תקופה התגורר בבן שמן במרתף קטן.[34] ב-1914 היה בין 10 פועלים שכונו "קבוצת קלנדיה", שהתיישבה בעטרות.[35]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם, ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות. המטעים של יהודה נחרבו בשל היעדר שווקים ליין, והחלה תנועה של פועלים לגליל. בטבת תרע"ה חזר גם כצנלסון לגליל והצטרף לקבוצה שהשתכנה בחצר כנרת. גם אחותו, חנה, חייתה ועבדה שם.[36] ברל עבד בגידול ירקות בגן הירק. הוא הקים ספרייה חקלאית והעביר שיעורי עברית. בסוכות תרע"ו נערכה בכנרת ועידת פועלי הגליל ובסופה נבחר ברל לוועדת התרבות, יחד עם טבנקין ורחל כצנלסון. מדי שבת הם היו מתכנסים ומתכננים פעולות תרבות בקרב פועלי הגליל. בשיחות של השלושה גובשה התפיסה שלפיה הפעילות התרבותית היא חלק בלתי נפרד מרווחתו ואיכות חייו של הפועל. ברל היה מנהל בכנרת שיחות שבת, שבהן נידונו כישלונה של תנועת הפועלים בעולם ומשבר הסוציאליזם. נראה כי בשיחות אלו עוצבה השקפת העולם היסודית של ברל ושל חבריו לקבוצה. באביב תרע"ו הגה מאיר רוטברג את רעיון "המשביר", וכצנלסון נתן לו את שמו.[37] כצנלסון היה הדמות המרכזית בחידוש הפעלתה של "קופת חולים של פועלי הגליל" ב-1915.[38]
זמן קצר לאחר בואו של כצנלסון לכנרת, הצטרפה לקבוצה "חבורת החברות" – חמש בחורות שבהן היו שתי חברותיו, בנות עירו, לאה מירון ושרה שמוקלר.[39] עוד בבוברויסק השתתפו מירון ושמוקלר בחוג לדיון בבעיות העם היהודי והסוציאליזם, שניהל ברל בגיל 17. לאה הייתה צעירה מברל בשנה וידידותה איתו התפתחה לאהבה, אולם כשהייתה בת 17 מצא אותו אביה בביתם, גירש אותו ואסר עליה להיפגש איתו.[40] לברל ולאה היו קשרים אינטימיים. אולם לאחר 15 שנות ידידות איתה, גילה ברל כי הוא מאוהב בשרה. נראה כי אהבתם התפתחה בעת חייהם המשותפים בכנרת. השניים נפרדו כאשר עלה ברל לירושלים.[41]
ירושלים, הגדוד העברי והקמת אחדות העבודה 1917–1919
[עריכת קוד מקור | עריכה]באלול תרע"ז (1917) הגיע כצנלסון לירושלים ונשאר בה, לסירוגין, במשך עשרה חודשים, עד תמוז תרע"ח. בירושלים חכר חלקות אדמה מבעלי קרקעות ערבים ליד "קברי המלכים", והקים קבוצת ירקנים, שכללה מספר נערות, ובהן רחל כצנלסון ואחותו של ברל, חנה. הקבוצה השתכנה בבית ערבי ישן, בשכנות למשפחות ערביות. החיים בין נוכרים, לראשונה מאז עלייתו ארצה, הביאו לחידוד תחושותיו הלאומיות של כצנלסון ולגילוי רגשות נסתרים. ביום הראשון של פסח (מרץ 1918) עלה בפעם הראשונה להר הבית ובשביעי של פסח עלה שוב. על סיורו בעיר העתיקה כתב: "סיבוב החומה וביקור הכותל, הר הבית הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו".[42] כשביקר בכותל המערבי החליט להתנדב לגדוד העברי.[43] לקראת הגיוס עזב את הקבוצה. הייתה זו הפעם האחרונה שחי בקבוצה, והפעם האחרונה שעבד בחקלאות.[44] בתחילת חודש אב תרע"ח התגייס ונשלח למחנה אימונים בחלמיה שבמצרים.[45]
כצנלסון, שהושפע מרעיונות סינדיקליסטיים על הקשר האורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני, יישם אותם בהקשר הארצישראלי. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון. בכסלו תרע"ט הגיע לביקור בכנרת. עם שובו למצרים, החל בפעילות רצופה שנמשכה חודשיים, יחד עם בן-גוריון, לאיחוד תנועות הפועלים, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. בסופה של הפעילות, הוקמה תנועת אחדות העבודה וכצנלסון היה האיש שניסח את המצע שלה. באירוע הקמתה, בכ"ד באדר א' בפתח תקווה, נשא את הנאום המרכזי, ניסח את החלטותיה והשפיע על בחירת המרכז שלה. הקמתה הייתה אחת מנקודות השיא בדרכו הפוליטית. היא הייתה הגוף החשוב ביותר של תנועת הפועלים בארץ ישראל והוא היה ממנהיגיה הראשיים. הקמתה מציינת את הפיכתה של תנועת הפועלים לכוח מרכזי ביישוב.[46]
ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מקדחת צהובה. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו.[47] הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן בן-ציון ישראלי דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא מארץ ישראל, ולאה חזרה שוב לכנרת. הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא ברל עבורה פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר היה ברל כבן 35, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.[48]
בהנהגת אחדות העבודה 1919–1930
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הקמת "אחדות העבודה", הוציא כצנלסון את שבועון המפלגה, "קונטרס".[49] בסוף ספטמבר 1919 נשלח כצנלסון לשליחותו הראשונה כנציג "אחדות העבודה", לוועידת פועלי ציון בסטוקהולם ולמושב הוועד הפועל הציוני בלונדון.[50] במרץ 1920, לאחר מאורעות תל חי, חיבר כצנלסון לזכרם של הנופלים תפילת יזכור, שפורסמה ב"קונטרס".[51] במקום המילים "יזכור אלוהים" שבתפילה המסורתית, נפתח ההספד שחיבר במילים "יזכור עם ישראל" והוא מהווה את הבסיס לתפילת "יזכור" של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
לאחר פרעות תר"ף באפריל 1920, הגיב כצנלסון ב"קונטרס" על איסור העלייה היהודית על ידי הבריטים: "לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכּלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל". ביולי 1920 השתתף עם טבנקין ובן-גוריון במשלחת של "אחדות העבודה" לוועידה הציונית השנתית בלונדון, הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר פרעות תרפ"א (1921) הודיע הנציב הרברט סמואל על הפסקת העלייה. כצנלסון תקף אותו בחריפות והאשים אותו ב"מורך לב" ו"התרפסות לפני צוררים ופורעים".[52]
כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאוד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה", המשביר המרכזי ומוסדות וארגונים נוספים. ביוני 1921 יצא כצנלסון לחוץ לארץ ובנובמבר הגיע לארצות הברית, כחבר במשלחת מטעם ההסתדרות (יחד עם יוסף ברץ ומניה שוחט) שנבחרה כדי לגייס כספים למען הקמת בנק פועלים. הייתה זו המשלחת הראשונה שיצאה בשם כל הפועלים המאורגנים בארץ ישראל. עם הגעתו, התארח ברל אצל אחיו, חיים. הוא לא ידע אנגלית ולכן היה מוגבל בפעילותו שם לחוגים יהודיים דוברים יידיש בלבד. כאשר נפגש עם יהודים ילידי ארצות הברית, נאלץ להיעזר במתורגמן או שהשיחה התנהלה בגרמנית, אותה ידע מעט. הוא הצליח בפעילותו להביא בדצמבר להקמת "ועד הפועלים האמריקנים למען בנק פועלים בארץ ישראל". בינואר 1922 התפצלה המשלחת למסעות ברחבי ארצות הברית כדי למכור את מניות הבנק. כצנלסון תר את צפון-מזרח ארצות הברית ואזורים נוספים. הוא שהה בארצות הברית שמונה חודשים. הוא היה מאוכזב מהסכום שגויס למען הבנק, כמה עשרות אלפי דולרים, אולם הקשרים שנרקמו על ידי המשלחת נשאו פרי במחצית השנייה של שנות ה-20, בהזרמת הכספים מתנועת הפועלים היהודים האמריקנית לטובת מפעלי ההסתדרות בארץ ישראל. עם הקמת בנק הפועלים, נבחר כצנלסון לאחד משבעת הדירקטורים שלו. הוא עסק בענייני הבנק עוד כשנה ובתוקף תפקידו אף הייתה לו מזכירה, כמעט בפעם היחידה בכל שנות פעילותו.[53] באוגוסט 1922 הפליג מאמריקה לאירופה ונפגש בווינה, אחרי למעלה משנה, עם לאה ואחותו, חנה, שקיבלה שם טיפול רפואי. באותו חודש השתתף כציר מפלגתו בוועידה הציונית השנתית ("קונגרס קטן") בקרלסבאד. בסוף נובמבר, לאחר היעדרות של כשנה וחצי, חזר לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1922 הגיעה אמו לארץ ישראל. היא הסתגלה במהירות, אולם על ברל הוטל עול פרנסתה.[54] בשנים 1922–1923 התגורר בחדר ברחוב יונה הנביא בתל אביב. משם עבר להתגורר עם לאה בדירה קטנה ברחוב אלנבי.[55]
ב-1923, בוועידה החקלאית שקדמה לוועידה השנייה של ההסתדרות, נבחר כצנלסון לחבר "המרכז החקלאי". באותה שנה גם הצטרף להנהלת "המשביר". בניסן תרפ"ג הוציא שוב לאור את ה"קונטרס", בעריכתו, לאחר שהופעתו נפסקה כששהה בארצות הברית. באחד במאי 1923 נשא את הנאום המרכזי של היום באולם הגדול של ראינוע דן בתל אביב, ובכך החל במסורת שנמשכה שנים רבות.[56] ביולי אותה שנה נבחר לציר מטעם אחדות העבודה לוועידה השישית של ברית פועלי ציון בברלין, לקונגרס הציוני ה-13 בקרלסבאד ולוועידה שעתידה לקום לענייני ארץ ישראל העובדת.[57] באייר תרפ"ד נערכה בעין חרוד הוועידה הרביעית של אחדות העבודה, בה תבע כצנלסון "הגמוניה של ארץ ישראל" בתנועת פועלי ציון. הוא לגלג על הצעתו של שלמה קפלנסקי שהגיע מאירופה, להקים בארץ ישראל פרלמנט שאחד משני בתיו יורכב מנציגי האוכלוסייה (בו יהיה רוב לערבים), והציג אותה כתוצאה של מצבם הלא-נוח של חברי התנועה "הבאים תדיר בדברים עם העולם החיצוני – ועליהם להסביר שם את עניינינו".[58]
הקמת "דבר" והקמת מפא"י 1925–1930
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1925 הקים כצנלסון את "דבר" – העיתון היומי הראשון של ציבור הפועלים בארץ ישראל,[49] והיה עורכו הראשי. לקראת הוצאת העיתון פרש מעבודתו ב"משביר". טרם הוצאת העיתון התחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך לצידם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. בתגובה פרסם לופבן מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור והתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.[59]
ב-1927 היה כצנלסון חבר במשלחת של אחדות העבודה לקונגרס הציוני ה-15 בבזל. בתום הקונגרס נסע לדנציג, שם השתתף בספטמבר במועצה העולמית של "החלוץ" ונאם לפני ועידה עולמית של השומר הצעיר. לנוכח חולשתה של תנועת הפועלים אל מול ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-15, הגיע למסקנה כי על הפועלים "לכבוש את התנועה הציונית". תנאי מוקדם לכך היה איחוד בין הפועל הצעיר ובין אחדות העבודה. באוקטובר שב לארץ ישראל, ובנובמבר העלה במועצת אחדות העבודה את שאלת האיחוד.[60] בינתיים תמך במאבק האלים לעבודה עברית בפרדסי פתח תקווה שהתרחש בדצמבר 1927 ובינואר 1928.[61] נושא האיחוד היה במשא ומתן ממושך, ובאביב 1928 כתב כצנלסון את הצעת מצע האיחוד מטעם אחדות העבודה. אלא שב-25 במאי אותה שנה, התהפכה המכונית שבה נסע יחד עם בן-גוריון ושניהם נפצעו.[62] רגלו של כצנלסון נשברה. הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו, ובמשך כמעט שנה שכב כשרגלו מוגבהת. היא גובסה שש פעמים ולבסוף, לאחר ששהה בבית חולים בברלין, כבר לא נזקק לקב, שבו נעזר להליכתו, אך צלע עד סוף ימיו.[63] פציעתם של כצנלסון ובן-גוריון גרמה לדחיית האיחוד, אולם בתשרי תרפ"ט אישרה מועצת אחדות העבודה את המצע שהציע כצנלסון. באייר תרפ"ט (1929) סוכמו המצע והסכם האיחוד, וכצנלסון היה אחד מארבעת החותמים עליו מטעם אחדות העבודה. איחוד זה הוליד את מפלגת פועלי ארץ ישראל, שהקיפה באותו הזמן כ-80% מכלל ציבור הפועלים בארץ ישראל.[62
הגותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברל כצנלסון היה אידאולוג שלא השאיר אחריו משנה סדורה. הוא מעולם לא ניסה לסכם את תורתו בכתב, מאחר שלא סיכם לעצמו את השקפת עולמו. על דעותיו ניתן היה ללמוד מתוך הרצאותיו על תולדות תנועת הפועלים. הוא הטיף לציונות וסוציאליזם, אך בשונה מהתאורטיקנים הסוציאליסטיים, לא כבל את האידאולוגיה שלו בניסוחים. אניטה שפירא מציעה לכנות את השקפתו "סוציאליזם לאומי והומניסטי" ומכתירה אותו כ"אדריכל החברה הסוציאליסטית הארצישראלית".[115]
כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.[116]
כצנלסון כיבד את המסורת היהודית ואת רבני ישראל. מדי פעם היה לומד דף גמרא. הוא לא שמר דיני כשרות, אך נזהר מאכילת חזיר, משום שיהודים נהרגו בשל הימנעותם מאכילתו. כצנלסון העריץ את קידוש השם. הוא תבע סובלנות דתית מתנועתו: הוא דרש שמטבחי הפועלים יהיו כשרים, כדי שגם הפועל הדתי יוכל להיכנס להסתדרות, ובקונגרס הציוני בלוצרן נאבק למען התחייבות התנועות הקיבוציות לשמור את השבת בקיבוציהן, מה שעורר התנגדות אצל חניכיו. היה לו יחס מיוחד כלפי יום תשעה באב והוא נהג לשמור בקפדנות על האבל, מטעמים לאומיים. בשנותיו האחרונות הגיע למסקנה שתרבות לאומית אינה יכולה להתקיים ללא סמלים ומנהגים מסורתיים – השקפה שייחדה אותו בתוך תנועתו.[117] טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל פורסמו במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934),[118] לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:
- ”את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה...כיצד נגיע לכך?
האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים.
דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.”
אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:
- ”כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה”.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כצנלסון פרסם בחייו מאמרים רבים ונאם בבימות חשובות, אולם לא הוציא לאור אף ספר שלו. לאחר פטירתו יצאו ספרים וחוברות רבים בהם כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספרים אלו יצאו לאור ביידיש.
מכתביו שראו אור
[עריכת קוד מקור | עריכה]- במבחן: שיחות עם מדריכים, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935
- ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), עיינות, תש"ד 1944
- כתבי ב. כצנלסון, א'-י"ב, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י 1945–1950
- בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ה 1945
- דרכי לארץ, המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945
- מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו 1946
- הסולם אל החזון (עורך: מרדכי קושניר), לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו 1946
- עם חזיון ההגנה, הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח 1948
- הפועל בעמו: כתבים נבחרים (הביא לדפוס: יהודה ארז), הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964 (הביא לדפוס: יהודה ארז)
- מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), י. גולן, 1996
- עד פנה היום (עורך: מוקי צור), עם עובד, תשס"ו 2006
ממאמריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "ליסוד בנק הפועלים", קונטרס, כ"ב, ג' שבט ה'תר"ף, עמ' 3–6.
- חורבן ותלישות, דבר, 1934
ייצוגיו בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב מאוד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת נפרדת. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעיצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון". המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מוּת",[119] שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.
ישראל קולת, משה שרת ודב סדן פרסמו את הספר "דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון", בכינוסו של זאב גולדברג, בהוצאת צופית, בית ברל, תשכ"ח (1967).[120]
על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, אוניית המעפילים ברל כצנלסון, קיבוץ בארי (שמו העברי), בית הספר בארי ברחוב ברל בנוה שאנן בחיפה, המכינה הקדם צבאית "בארי" הנמצאת בבית ברל ובכפר הנוער כנות הסמוך לגדרה ורחובות בערים.
ברל כצנלסון גר בתל אביב ברחוב מזא"ה 65 בדירה שכונתה "מעונו". לוחית זיכרון על בית זה מציינת זאת.
ביוני 2022 הציע חבר הכנסת גלעד קריב הצעת חוק ליום זיכרון שנתי בתאריך כ"ד אב, אך החוק נפל עקב התנגדות האופוזיציה.
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]אהרן כצנלסון
אהרן כצנלסון |
בן ציון כצנלסון
בן ציון כצנלסון |
||||||||||||||
משה כצנלסון
משה כצנלסון |
גיטל טבנקין
גיטל טבנקין |
||||||||||||||
|
|
|||||||||||||||
|
|
|||||||||||||||
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספרים המוקדשים לכצנלסון
- זאב גולדברג, דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, בית-ברל, 1968 (הספר בקטלוג ULI)
- זאב גולדברג, פרקים במשנתו החברתית של ברל כצנלסון, מכללת בית ברל, 1964 (הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי שניר, על ברל כצנלסון: זכרונות ודברי הערכה, מפלגת פועלי א"י, 1952 (הספר בקטלוג ULI)
- אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד, 1980 (הספר בקטלוג ULI)
- אברהם צביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, ספרית פועלים, 1984 (הספר בקטלוג ULI)
- ישראל קיסר, ברל כצנלסון – 100 שנה להולדתו, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תשמ"ז-1987 (הספר בקטלוג ULI)
- אב"א אחימאיר, לאחר האהבה, לאחר השנאה, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, כרך ד', 1974 (הספר בקטלוג ULI)
- חנה כצנלסון-נשר, אח ואחות: זכרונות, עם עובד, 1978 (הספר בקטלוג ULI)
- פרק בתוך ספר מקיף
- נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939[דרושה הבהרה] (הספר בקטלוג ULI)
- ישראל קולת, אבות ומייסדים, פרק "ברל כצנלסון: איש ונבו לו", תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 85–113 (הספר בקטלוג ULI)
- שמעון פרס, לך עם האנשים: שבעה דיוקנאות, עידנים, 1978[דרושה הבהרה] (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה הרמתי, המורים החלוצים, ירושלים: משרד הביטחון (ספריית האוניברסיטה המשודרת), 141–151 (הספר בקטלוג ULI)
- זלמן שזר (ז. ש.), "כצנלסון, ברל [דב־בר, בארי]", האנציקלופדיה העברית (כרך כ), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשל"א, עמ' 1015 -1021
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברל כצנלסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)- ברל כצנלסון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- כתבי ברל כצנלסון, בפרויקט בן-יהודה
- ארכיון ברל כצנלסון, באתר ארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת
- ברל כצנלסון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- ברל כצנלסון, באתר מכללת בית ברל
- ברל כצנלסון, באתר תנועת העבודה הישראלית
- מתיה קם, הלזנר ישראלה, ברל כצנלסון, באתר "תרבות•il"
- ברל כצנלסון, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ברל כצנלסון, במיזם "אישי רחוב"
- הספרים של ברל כצנלסון, באתר "סימניה"
- ב. כצנלסון איננו - העמוד הראשון של "דבר" למחרת פטירתו של ברל כצנלסון
קטעי ארכיון מחייו של ברל כצנלסון מוצגים לרגל עשור למותו, יומני כרמל 1954- קובי דנה, ברל כצנלסון: ההגשמה הציונית בכתביו - עיונים, מגזין אימגו, 2013 (ארכיון)
- קובי דנה, "כיצד מגשימים אידיאה?": סוגיית ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון, שבעים פנים לציונות, ספטמבר 2018
- צבי צמרת, יורשת היהדות הקדומה, בעיתון מקור ראשון, 15 באפריל 2018
- אסף ענברי, האופציה של ברל
- מידע על ברל כצנלסון בקטלוג הספרייה הלאומית
- ברל כצנלסון, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
- ליאור טל שדה ורגב בן דוד, ברל כצנלסון: מחוף לבית, קולות של רוח (גל"צ), פרק פודקאסט על הגותו של ברל כצנלסון, יולי 2021
- דוד אסף, בעקבות ברל כצנלסון: ביקור ב'מעונו', בבלוג "עונג שבת", 13 באוגוסט 2021
רות בקי קולודני, כולם אומרים לאה בזכות ברל, ואני אומר ברל בזכות לאה, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021- "תמיד על המשמר מפני כוחות שדוחפים אותנו אחורנית", ליברל, 16 באוקטובר 2021
- מוקי צור, פוליטיקאי שעירער והירהר אודות מקצועו, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2024
- נוסח הצעת חוק "חוק ברל כצנלסון (ציון זכרו ופועלו), התשפ"א–2021" שעלתה בכנסת ה-24
אבשלום קור, באופן מילולי: בארי - האיש ותרומתו לעברית, גלי צה"ל, 18 במרץ 2025
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ ב. כצנלסון איננו, דבר, למחרת פטירתו. תחת הכותרת "מתולדותיו": "בארי; כך קראו אביו";
שמות עבריים ליישובים החדשים בנגב וביהודה, דבר, 9 באוקטובר 1946: "בארי (אלף צרויה), זה היה שמו העברי של ב. כצנלסון". - ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12.
- ↑ כַּצנֶלסוֹן, בֶּרל (בּאֵרי) Katznelson, Berl 1944-1887
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 14–15.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 17.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 16–18.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 19–20.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 26–27.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 314.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 27.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 28, 30, 33.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 31, הערה.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 38–39.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 33–34.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 36.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 39.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 42: ככל הנראה שוחרר מן השירות הצבאי בשל שיניו הלקויות או קומתו הנמוכה.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 43.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 45.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 47.
- 1 2 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 49.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 55.
- ↑ כתבי ברל כצנלסון, כרך א', מימיו הראשונים בארץ.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 54: בהמשך קשר כצנלסון עם השניים קשר נפשי עמוק; עמ' 56: ברנר הנציח את ידידותו בהקדישו לכצנלסון את הרשימה "מן המשעול".
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 53.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 58.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 60–61.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 63.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 69–70.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 74.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 76–79.
- ↑ גיטל גיטה טבנקין, באתר Geni
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 81, 84, 87–93.
- ↑ עטרות – מושב, באתר תנועת העבודה;
בביוגרפיה של אניטה שפירא, לעומת זאת, אין שום אזכור לכך ובמפתח השמות כלל לא נזכרים "עטרות" ו"קלנדיה". - ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 96–97.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 102–106.
- ↑ שפרה שוורץ, "קופת-חולים הכללית" - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמ' 20, 45
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 97.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 67.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 109–111.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 112–115.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 136.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 116.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 134.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 141, 144, 149, 152, 154–155.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 158–160.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 162–165.
- 1 2 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 241.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 170.
- ↑ ברל כצנלסון, (יזכור), קונטרס, כ"ט, כ"ב אדר תר"ף, עמ' 1.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 168–170, 172.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 204, 206, 209–211, 213–214, 217.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 219–221.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 297: יונה הנביא פינת אלנבי ולאחר מכן אלנבי 13 (פינת הירקון).
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 224–226, 232.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 233.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 237–238.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 287, 289, 291–292, 294–295.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 364, הערה 30.
- 1 2 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 295.
- 1 2 3 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 300.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 311–314, 316–318.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 305–307.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 324.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 393.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 325–326, 329–330.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 373–374.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 393–394.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 382.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 396–400, 403–404, 406–407.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 431–436.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 448–449.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 409–414.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 420, 423–425.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 297–298: מספר הטלפון שלו היה "34".
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 455, 457.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 542.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 459, 461.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 465–469, 473–475.
- ↑ "עדות לדור" -פּתיחה לספר "מאוֹרעוֹת תרצ"ו", ברל כצנלסון, פרויקט בן-יהודה
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 585.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 529, 534–535, 537–541, 543–544, 546.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 551, 553–555.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 557–559, 561–564.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 486.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 489–490, 493–494, 499–502.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 569, 572, 574.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 512.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 588.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 579–581.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 588–589.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 583.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 384–385.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 589–592.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 513, 518–522.
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 267–268.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 595–597.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 602–603.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 604–609.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 630.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 631–632, 635–636.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 645–646.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 650.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 646–647.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 598.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 692–697.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 665.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 671–672.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 707; עמ' 767, הערה 298: "בכתבי ב"כ ובמקומות אחרים כתוב 13.8.1944. אולם לפי עיתונות התקופה אין ספק שנפטר בשבת, 12.8.1944, והלווייתו נערכה ביום א', 13.8.1944".
- ↑ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 9–11.
- ↑ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כד, עמ' 484.
- ↑ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 730–731.
- ↑ מקורות לא אכזב, מתוך במבחן, כתבים, כרך ו.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 453, 548, 712.
- ↑ ב. כ., חורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934, וכן ממאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". בתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים, א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 425–426, עמ' 426–429.
- ↑ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 735–736.
- ↑ אתר הספרייה הלאומית, ערך: דב סדן, "דרכי איש :שלוש מסות על ברל כצנלסון", ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", פרופ' דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית, בית ברל, תשכ"ח, 77 עמודים
| עורכי העיתון דבר | ||
|---|---|---|
|
| מאגרי מידע | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
- ברל כצנלסון
- אנשי העלייה השנייה
- חברי אספות הנבחרים
- חברי הוועד הלאומי
- יהודים בלארוסים
- עורכי דבר
- עורכי עיתונים בשפה העברית
- עיתונאים כותבי עברית ביישוב
- עיתונאים יהודים
- פעילי ההסתדרות הכללית
- ציונים סוציאליסטים
- לוחמי הגדודים העבריים
- אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
- תנועת העבודה
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- יושבי ראש הקרן הקיימת לישראל
- עובדי הוצאת עם עובד
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- חברי אחדות העבודה
- חברי ועד הלשון העברית
- מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
- בוברויסק: אישים
- חברי הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית
- ארץ-ישראלים שנולדו ב-1887
- ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1944