האזור שידוע כיום כוורשה המודרנית יושב לראשונה לפני כ-1,400 שנים, כאשר כמה ממצאים ארכאולוגיים אף מתארכים את ההתיישבות באזור העיר לתקופת הברונזה (2300–600 לפנה"ס).

במרכז העיר העתיקה ניצב פסלה של בת הים – סמלה של העיר המתבסס על אגדה המסופרת בווריאציות שונות על נסיך שאיבד את דרכו ובת ים הנחתה אותו לבית משפחת דייג עני שהאכילו והלינו אותו למרות שלא ידעו שמדובר בנסיך. לדייג היו שני בנים תאומים: וארס וסאווה. לאות תודה החליט הנסיך לבנות במקום עיר ולקרוא את שמה על שם התאומים.^[1]

מקומות היישוב המבוצרים הראשונים בשטחי ורשה המודרנית היו בּרוּדְנוֹ, (שהוקמה במהלך המאה התשיעית או העשירית, ויַאזדוּב (Jazdów) שהוקמה במאה ה-12 או ה-13. לאחר שיַאזדוּב נבזזה ונשרפה על ידי הליטאים, התיישבות דומה הוקמה בשנת 1300 לערך, לצד כפר דייגים קטן הנקרא בשם "וֳארְשׁוֹבָה" (Warszowa) על ידי הנסיך בוֹלֵסְוָב ה-2 של מאזובשה. התיעוד ההיסטורי הראשון לקיומו של מבצר ורשה מתוארך לשנת 1313. בתחילת המאה ה-14 שימשה העיר כאחד ממקומות מושבם של דוכסי מאזובשה ונהפכה לבסוף לבירת מאזובשה בשנת 1413. במהלך המאה ה-14 נשענה כלכלתה של ורשה בעיקר על מסחר. בשנת 1529, בעקבות מצבם הכלכלי הקשה והבדלי המעמדות ערכו אנשי העיר הפיכה. אנשי העיר היו מדוכאים ביותר בשל מצבם הכלכלי הרעוע, שנבע מהבדלי מעמדות – בראש החברה עמדו אצילי העיר, ושאר העם היה במעמד חברתי-כלכלי נמוך מאוד. ורשה נקבעה כמקום מושבו של הפרלמנט הפולני, הסיים, כאשר בשנת 1569 קיבלה החלטה זו מעמד של קבע. בשנת 1573 הוקם איחוד ורשה (אשר נקרא על השם העיר), אשר ביסס חופש דת באיחוד הפולני-ליטאי.

הניצולים חזרו לעיר כמעט מיידית לאחר שחרורה והחלו לבנות אותה מחדש. חלקים נרחבים של העיר העתיקה שוחזרו באופן מדויק. בחלקים אחרים החלה תנופת בנייה של שדרות ושיכונים חדשים.

את שליטת הסובייטים על העיר ניתן היה לראות בבנייתו של ארמון התרבות והמדע בשנת 1955 (שבמקור היה על שמו של יוסיף סטלין). כיום משמש הבניין כבית תרבות ובו מספר תיאטראות, אולמות קולנוע ואולמות כנסים. בשנת 1959 נבנה גשר נוסף מעל נהר וויסלה - גשר גדנסק.

שנות השמונים הביאו לתמורות בעיר. ב-13 בדצמבר 1981 השליטים הקומוניסטים בפולין הכריזו על משטר צבאי, להגנה בפני תנועת סולידריות בראשות לך ואלנסה. אבל הכלכלה הקורסת והשינויים שהתרחשו בברית המועצות גרמו לבסוף לקומוניסטים להכריז על בחירות חופשיות בשנת 1989, אשר תוצאותיהן היו תבוסה מוחלטת למפלגה הקומוניסטית. הממשלה החדשה מיד החלה ברפורמות דמוקרטיות וכלכליות רבות, ובשביל ורשה, ה"בום הכלכלי הגדול" החל^{[דרושה הבהרה]}.

ורשה שוכנת על שתי גדותיו של נהר הוויסלה לאורך גדותיו (כ-30 קילומטרים צפונית-דרומית וכ-28 קילומטרים לעבר המזרח) במרכזו של מחוז מאזובשה, במרחק של כ-350 קילומטרים מהרי הקרפטים ומהים הבלטי. הגובה הממוצע שלה הוא 100 מטר מעל גובה פני הים, אף על פי שיש כמה גבעות (רובן מלאכותיות) הממוקמות ליד העיר. הנקודה הנמוכה ביותר בוורשה היא לאורך גדת נהר הוויסלה (75 מטר מעל גובה פני הים), והנקודה הגבוהה ביותר היא גבעה מלאכותית בגובה 144 מטר מעל גובה פני הים.

אקלים העיר יבשתי ומתאפיין בהבדלים גדולים בין העונות. בחורף קר ומושלג ואילו בקיץ חמים. משקעים יורדים בכל עונות השנה. מזג האוויר בפולין מושפע מן האקלים היבשתי במזרח והאקלים הימי במערב ולכן התוצאה היא שינויים רבים, מיום ליום ומשנה לשנה. בשנה אחת עשוי החורף להיות נטול שלג ואילו בשנה לאחר מכן ישתקו שלגים כבדים את התחבורה במדינה למספר ימים. החודש החם ביותר הוא יולי (24 מעלות צלזיוס בממוצע) והחודשים הקרים ביותר הם ינואר ופברואר (6- מעלות צלזיוס בממוצע), החודש עם כמות המשקעים הגדולה ביותר הוא יולי (96 מ"מ). לפעמים הטמפרטורות בקיץ יכולות לזנק למעל 30 המעלות, דבר המעיק מאוד על אורח החיים בשל אי התאמתה של המדינה למזג אוויר חם שכזה. להלן נתוני הטמפרטורות והמשקעים הממוצעים בעיר:

משנת 1833 עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, רובע התיאטראות היה המקום המרכזי והחשוב ביותר למגוון רחב של תיאטראות.

כיום ורשה היא בית ליותר מ-30 תיאטראות גדולים אשר פזורים ברחבי העיר, כולל את התיאטרון הלאומי אשר נוסד בשנת 1765 וה"תיאטרון הגדול" בוורשה שנוסד בשנת 1778.

ורשה מושכת תושבים רבים אשר עוסקים בתחום האומנות, המוסיפים למגוון התרבותי של העיר. הפקותיהם מוצגות לרוב בתיאטראות קטנים ובתי תרבות, לרוב מחוץ למרכז העיר. כמו כן, ורשה מארחת ועידות בינלאומיות בענייני תיאטרון.

הודות למגוון התרבותי הגדול של העיר, כולל את "תיאטרון וְילְקי" (Teatr Wielki), האופרה הפולנית, חדר האופרה, בניין הפילהרמונית והמוזיאון הלאומי, כמו גם את התיאטראות הרומאיים ואולמי הקונגרסים בתוך ארמון התרבות והמדע, ורשה מארחת הרבה אירועים ופסטיבלים.

בין שלל האירועים ניתן למצוא את: התחרות הבינלאומית לפסנתר על שם פרדריק שופן, הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה מודרנית, פסטיבל הג'אז, פסטיבל הג'אז של ימי הקיץ, פסטיבל הסתיו של ורשה, פסטיבל מוצרט, והפסטיבל למוזיקה עתיקה.

בוורשה גלריות ומוזיאונים רבים. בין המפורסמים והגדולים שבהם ניתן למנות את:

• המוזיאון הלאומי
• המרכז לאמנות עכשווית
• המוזיאון לאמנות מודרנית
• מוזיאון הצבא הפולני
• הארמון המלכותי
• המוזיאון לזכר מרד ורשה
• מוזיאון פרדריק שופן
• המוזיאון ההיסטורי של ורשה
• מוזיאון העצמאות
• המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין
• מוזיאון יאנוש קורצ'ק
• המוזיאון לספורט ותיירות
• מוזיאון הקומוניזם

עם סיום מלחמת העולם השנייה הפכה ורשה למרכז השני בחשיבותו בהפקת סרטים בפולין, כאשר במהלך השנים הופקו בעיר מספר רב של סרטים.

אחד הסרטים המפורסמים ביותר שצולמו בוורשה ובפולין בכלל, הוא הסרט "הפסנתרן" בבימויו רומן פולנסקי. הסרט צולם רובו בוורשה, ומגולל את סיפורו של ולדיסלב שפילמן – פסנתרן מחונן ששרד את השואה בגטו ורשה.

סרט שעלילתו מתרחשת בוורשה בימיי מלחמת העולם השנייה, הוא "אשתו של שומר גן החיות" (The Zookeeper's Wife"). הסרט מתאר החבאת והצלת יהודים, על-ידיי מנהל גן החיות ואשתו, בווילה בה התגוררו בגן החיות.

ורשה, ובייחוד מרכז העיר (רובע שרודמיישצ'ה), היא המרכז לא של החברות הלאומיות והממשלתיות הפולניות בנוסף לחברות מקומיות ובינלאומיות. בשנת 2006 נרשמו בשטחה של העיר 304,016 חברות. משקיעים כלכליים בינלאומיים השקיעו לפי ההערכות בשנת 2002 יותר מ-650 מיליון אירו בעסקים ותעשייה בעיר. כתוצאה מכך, שיעורי האבטלה בעיר הוא מהנמוכים ביותר בפולין, אשר לפי גורמים רשמיים לא עולה על יותר מ-3%.

ורשה מייצרת כ-12% מסך התוצרת הלאומית של פולין, אשר בהתאם למספר האנשים, מוערך בסביבות 290% מעל מהממוצע הכלל-פולני. התוצר הגולמי לנפש בוורשה עומד על כ-38,000$ נכון לשנת 2005. כמו כן, כלכלת העיר היא אחת מהכלכלות שמתפתחות במהרה, עם תוצר גולמי של 6.5%. העיר עצמה מרוויחה מדי שנה בסביבות 8,740,882,000 זלוטי רק ממיסים.

ורשה, ביחד עם פרנקפורט, לונדון, פריז, מוסקבה, בריסל ורוטרדם היא אחת מהערים עם הבניינים הגבוהים ביותר באירופה. 11 מגורדי השחקים הגבוהים ביותר בפולין, אשר מהם 9 בנייני ממשל, ממוקמים בוורשה. המבנה הגבוה ביותר בעיר הוא ארמון התרבות והמדע, הבניין השביעי בגובהו באיחוד האירופאי.

הבורסה לניירות ערך בוורשה נוסדה בשנת 1817 והמשיכה לסחור במניות עד למלחמת העולם השנייה. היא הוקמה מחדש רק באפריל 1991, בעקבות הפסקת שליטת הקומוניסטים על כלכלת המדינה ועל איסור קיום מדיניות של שוק חופשי.

כיום, הבורסה לניירות ערך בוורשה (או בקיצור WSE), לדעת מומחים רבים, היא הבורסה הגדולה ביותר באזור. היא כעת הבורסה לניירות ערך הגדולה ביותר בפולין, עם יותר מ-300 חברות שסוחרות בה. משנת 1991 עד שנת 2000, הבורסה לניירות ערך מוקמה, למרבה האירוניה, בבנין של המפלגה הקומוניסטית לשעבר בעיר.

בשנת 2007 חישוב רווחי הבורסה הראה רווח של 440.92 מיליארד דולר, דבר שהפך את העיר לאחד מיעדי העסקים האטרקטיביים ביותר באירופה.

במהלך הבנייה מחדש של ורשה לאחר מלחמת העולם השנייה, הרשויות הקומוניסטיות החליטו שהעיר תהפוך למרכז תעשייתי גדול. הרבה מאוד מפעלים גדולים נבנו בעיר או קרוב אליה. ככל שכוחה של המפלגה הקומוניסטית התערער בפולין, כך גם המפעלים שהוקמו, נסגרו לבסוף בשל פשיטת רגל לאחר 1989.

מספר המפעלים ברשות המדינה עדיין נמצא בירידה, בעוד מספר המפעלים שעובדים עם חברות בינלאומית גדל בהתמדה. כמו כן, לוורשה יש את הריכוז הגדול ביותר של מפעלים לייצור דברי אלקטרוניקה ותעשיות היי-טק בפולין.

המחסור בכבישים עוקפים לעיר גורם לכך שמרבית כלי הרכב עוברים ישירות דרך מרכז העיר. כתוצאה מכך הוחלט על בניית שני כבישים עוקפים. הראשון, נקרא OEW (קיצור בפולנית ל"טבעת ורשה") שתוכנן לעבור כ-10 קילומטרים ממרכז העיר. הכביש השני, מתוכנן להיות חלק מכביש A-2 הפולני (כביש אשר חוצה את פולין לרוחבה, מרחק של 610 ק"מ בסך הכול), וכל זאת חלק מהמיזם התחבורתי של האיחוד האירופאי "דרך E30" (כביש אשר יחצה את אירופה מהעיר קורק שבאירלנד עד לעיר אומסק שבסיביר רוסיה).

לוורשה נמל תעופה בינלאומי אחד אשר נקרא אוקנציה (בשמו המלא: Port lotniczy im. Fryderyka Chopina Warszawa-Okęcie), "נמל התעופה ורשה פרדריק שופן על שם פרדריק שופן-אוקנציה", ממוקם 10 קילומטר ממרכז העיר. עם מעל 70 טיסות מקומיות ובינלאומיות ביום ומעל 12 מיליון נוסעים בשנה (2015) זהו שדה התעופה הגדול בפולין. בכל יום יוצאות מספר טיסות ישירות בין ורשה ותל אביב.

בשנת 2013 נפתח נמל תעופה נוסף בשם "ורשה-מודלין" אשר ממוקם כ-35 קילומטרים צפונית למרכז העיר. נכון ל-2016 השדה משרת רק חברת טיסות מוזלות, ליותר מ-30 יעדים במערב ודרום אירופה.

התחבורה הציבורית בוורשה כוללת, אוטובוסים, חשמלית, מטרו, רכבת קלה, המנוהלים על ידי ה-ZTM (רשות התחבורה של ורשה).

כמו כן, ישנם 3 סוגי קווי תחבורה מיוחדים לתיירים אשר מסומנים באות T. הראשונה היא חשמלית מיוחדת אשר פועלת בין החודשים יולי ואוגוסט. השני הוא אוטובוס בקו 100 אשר הוא אוטובוס הקומתיים היחיד בעיר, הפועל רק בסופי שבוע. השלישי הוא קו אוטובוס נוסף, קו 180, אשר פועל מדי יום ונוסע ב"מסלול המלכותי", מבית הקברות הצבאי בצפון, ליד העיר העתיקה, ודרך הרחובות היפים והמפורסמים ביותר בעיר.

אוטובוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות האוטובוסים נוסע בכל רחבי העיר, גם לרבעים מרוחקים ממרכז העיר. ישנם סוגים שונים של אוטובוסים. אוטובוסים מיוחדים מזוהים על ידי מספר הקו שלהם:

• קווי האוטובוס 500–599 הם קווים מהירים, ורק עוצרים בתחנות מרכזיות וחשובות.
• אוטובוסים ישירים מסומנים באות E לצד קו האוטובוס.
• ישנם אוטובוסים, אשר נוסעים לכל האתרים החשובים של העיר, הם אינם מהירים, וכוללים הסברים על האתרים המפורסמים לאורך הדרך. אין מחיר מיוחד לסוג האוטובוס הזה, מכיוון שהוא עובד גם כאוטובוס רגיל לכל דבר. אוטובוסים אלה ממוספרים בקווים 100 או 180.
• האוטובוס היחיד שנוסע ישירות ממרכז העיר לשדה התעופה הוא קו 175.

קווי לילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית התחבורה הציבורית הרגילה עובדת עד השעה 23:30. במקום התחבורה הציבורית הרגילה, מציעה העירייה קווי לילה של אוטובוסים, ניתן לזהות אותם על ידי האות N אשר נמצאת ליד קו האוטובוס. אוטובוסים אלה נוסעים כל חצי שעה לכל רחבי העיר, ומתחילים מהתחנה המרכזית.

חשמלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשמלית הראשונה בוורשה החלה לפעול ב-11 בדצמבר 1866 ועד ל-26 במרץ 1908 היא נסעה בעזרת סוסים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תשתית החשמליות בעיר נהרסה באופן משמעותי. לאחר הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939, השירות נעצר בשל הנזק שנגרם, אך חזר לפעילות בשנת 1940. ב-1941 נקבעו הצבעים הקבועים של קרונות החשמלית, אשר עדיין בשימוש (צבעי צהוב ואדום כדגלה של ורשה).

לאחר מרד ורשה הייתה תשתית החשמליות הרוסה לחלוטין, אך השירות חזר לפעילות כבר ביוני 1945, חודש מסוף המלחמה. תשתית החשמליות בעיר התפתחה במהרה, וחשמליות הגיעו לכל רחבי העיר. בשנות ה-60, בעקבות מדיניות רשמית של הסובייטים שקידמו שימוש בדלק רוסי, שירות האוטובוסים קיבל עדיפות על גבי החשמליות, שמספר קוויהן צומצם.

לאחר נפילת הקומוניזם בשנת 1989, מערכת החשמליות בעיר קיבלה חיזוק תקציבי משמעותי. מאז 2008 הושקו בעיר מאות קרונות חדשים שכוללים מיזוג אוויר.

קו הרכבת בעיר נחנך בשנת 1845 (קו ורשה-וינה). במחצית השנייה של המאה ה-19 יושם גם קו רכבות ישיר לסנט-פטרבורג ובהמשך גם לברלין, פריס, פראג וערים מרכזיות נוספות. כיום ורשה מהווה צומת דרכים מרכזי של קווי רכבת לכל רחבי פולין ואירופה.

התחנה המרכזית בוורשה ורשאבה צנטראלנה (Warszawa Centralna, ורשה מרכז) מהווה מרכז של קווי הרכבת בוורשה, וממנה ניתן לנסוע כמעט לכל עיר מרכזית בפולין ואל מדינות אחרות, בעיקר לגרמניה, צ'כיה וחבר המדינות.

בשנת 1931 הסתיימה בניית גשר רכבת מעל הווילסה - גשר חוצה הכרך.

בוורשה מגוון סגנונות אדריכליים. במהלך מלחמת העולם השנייה, ורשה נהרסה כמעט לחלוטין, בין אם על ידי הפצצות מהאוויר, או על ידי הרס מכוון של הנאצים במרד גטו ורשה ובמרד ורשה. 85 אחוז מהבניינים בעיר נהרסו.

לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, החלה בנייה מחדש של העיר. רוב הבניינים ההיסטוריים שוחזרו ביסודיות. כמו כן, הוקמו בנייני דיירים עצומים (בלוקונים), עם עיצוב מינימלי בסגנון שהיה אופייני למדינות הגוש המזרחי. תנופת בנייה מחודשת החלה עם נפילת המשטר הקומוניסטי במדינה. מרחבים ציבוריים מושכים השקעות גדולות מצד משקיעים, לכן בעיר נבנו רבעים חדשים, פארקים רחבים ואנדרטאות. קו הרקיע הנוכחי של מרכז ורשה הוא דוגמה מצוינת לאדריכלות מודרנית.

יהודים תועדו לראשונה בוורשה בספר מחוז צ'רסק בשנת 1414,^[5] אך ככל הנראה ישבו כבר שם מסוף המאה ה-14.^[4] בתיעוד מוזכר סכום כסף שהתקבל מיהודי מורשה.^[5] באותה תקופה הקהילה היהודית בעיר הייתה קטנה מאוד, ובשנת 1421 היו בעיר עשרה יהודים בלבד.^[5] היהודים התיישבו ברחוב זִ'ידוֹבְסְקַה, זכה לכינוי "רחוב היהודים",^[5] ליהודים היה בית כנסת שנבנה מאבן, בית קברות ומקווה.^[5] היהודים סבלו מעוינות תושבי המקום הבנדיקטינים וגורשו מהעיר בשנת 1483 בידי נסיך בולסלב.^[5][4] על אף הגירוש, התיישבו היהודים ביישובים הסמוכים לורשה והגיעו אליה לצורכי עסקים.^[4] הם שבו אליה בשנת 1486, שלוש שנים מאוחר יותר.^[5]

זיגמונט הראשון, מלך פולין אסר על היהודים לגור בורשה ובפרבריה.^[5] שלושת המלכים הבאים (זיגמונט אוגוסט, סטפאן באטורי ויאן סובייסקי) אישרו גם הם את האיסור.^[5] יהודים אחדים הורשו להתיישב בורשה על אף האיסור.^[5] יהודים אלו היו פקידי מכס וגובי מיסים.^[5] בשנות ה-70 של המאה ה-16 חוקק חוק שהתיר ליהודים לבקר ולסחור בעיר בתקופה הסיים (הפרלמנט הפולני).^[4][5] החוק חוקק בידי המלך זיגמונט אוגוסט.^[5] החל מהמאה ה-17 החלו היהודים להתיישב באחוזות אצילי ורשה.^[5] הם עסקו במסחר, מלאכה, אומנות וייצור אלכוהול.^[5] תחת שלטונו של סטניסלאב לשצ'ינסקי, מלך פולין גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר.^[5] בשנת 1764 היו בעיר 2,519 יהודים ובשנת 1778 גדל המספר ל-3,512.^[5] בשנת 1780 הותרה הקמתו של בית קברות ברובע פראגה, אשר בו נוסדה קהילה יהודית ב-1775, עם ביטולו של צו האי-סובלנות ליהודים ברובע.^[5] יהודי הקהילה עסקו בטווית ותפירת בגדים, בצורפות, בשענות, בנגינה ובניהול בתי מרזח.^[5] בחלוקת פולין השלישית שהתרחשה בשנת 1796 עברה ורשה לשלטון פרוסיה.^[4][5] רשויות השלטון החדש הסדירו את שהייתם של היהודים בעיר והפכו אותה לחוקית.^[5] השלטון המקומי לא קיבל את ההחלטה והתנגד לה.^[5] רק בשנת 1808 הכירה מועצת העיר בקהילה היהודית כחוקית.^[5] בשנים אלו הקהילה היהודית בעיר גדלה בהתמדה: בשנת 1797 היו בעיר 7,688 יהודים ובשנת 1804 גדלה האוכלוסייה ל-11,630 יהודים, שהיוו למעלה מ-17% מכלל האוכלוסייה.^[4] בשנת 1910 התגוררו בורשה יותר מ-300 אלף יהודים.^[6] באותה תקופה פעלו בעיר מפלגות ציוניות, חרדיות וקומוניסטיות.^[6]

במלחמת העולם הראשונה^[6] צבא האימפריה הרוסית עשה ביהודים פוגרומים במהלך נסיגתו מורשה, בעוד צבא גרמניה ניצל אותם מבחינה כלכלית.^[6] עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, מנתה הקהילה היהודית בוורשה למעלה מ-330,000 נפש. בשלביה הראשונים של הלחימה, סבלו היהודים מהתנכלויות של הממשל הצארי הרוסי ומגל של עלילות מרגלים, שהוביל לגירוש המוני של יהודים מערי השדה ומהחזית אל תוך ורשה. זרם הפליטים יצר משבר הומניטרי חריף בעיר; אלפי משפחות נותרו ללא קורת גג, והקהילה המקומית הקימה ועדי עזרה וסיוע כדי לספק מזון, מחסה וטיפול רפואי לנזקקים.^[7]

באוגוסט 1915, עם נסיגת הרוסים וכניסת הצבא הגרמני לוורשה, חל שינוי משמעותי במצב הקהילה. השלטון הגרמני העניק ליהודים אוטונומיה תרבותית ודתית רחבה יותר. בתקופה זו חלה פריחה של חיי הרוח והפוליטיקה היהודית: נוסדו בתי ספר עבריים ויידיים, יצאו לאור עיתונים חדשים (כגון "דאס יודישע ווארט"), והתנועות הציוניות, ה"בונד" ו"אגודת ישראל" ביססו את מעמדן ככוחות פוליטיים מרכזיים.^[8]

לצד הפריחה התרבותית, שנות המלחמה המאוחרות התאפיינו במצוקה כלכלית קשה, רעב ומגפות טיפוס שהכו בשכונות היהודיות הצפופות. עם זאת, התשתית הארגונית והפוליטית שנבנתה בוורשה במהלך שנות הכיבוש הגרמני היא זו שאפשרה ליהדות ורשה להפוך למרכז הפוליטי והתרבותי של יהדות אירופה עם הכרזת העצמאות של פולין ב-1918.^[9]

בתום מלחמת העולם הראשונה (1918) זכתה פולין בעצמאות והוקמה הרפובליקה הפולנית השנייה. ורשה הפכה לבירת המדינה. ב-1920 התקיימה מלחמה בין פולין לברית המועצות. הצבא הסובייטי הגיעה עד פרבריה המזרחיים של העיר אך נעצר על ידי הצבא הפולני. בתקופה שלאחר המלחמות העיר חוותה פריחה כלכלית אשר היטיבה גם עם הקהילה היהודית. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה כ-350,000 נפש, אשר היוו כ-30% מכלל תושבי העיר. רובם הגדול התגורר במרכז העיר בשכונת מורנוב, שם היו משרדי הקהילה ומוסדות דת ותרבות יהודיים, כגון בתי כנסת, בתי חולים, בתי יתומים, ותיאטרון וכן בתי עסק, חנויות ומפעלים רבים בבעלות יהודית. ריכוז נוסף של יהודים היה בשכונת פראגה בצד המזרחי של נהר ויסלה.

בתקופה זו עסקו מרבית היהודים בתעשייה ומלאכה. חלק גדול נוסף עסק במסחר וחלק קטן יותר עבד במקצועות חופשיים.^[6] היהודים החלו להשתלב בחברה הפולנית ורבים אף שירתו בצבא הפולני. בשנות ה-30 ובפרט לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה גברה בורשה פעילותן של תנועות ציוניות וביניהן תנועת בית"ר. בתקופה זו פעל בורשה זאב ז'בוטינסקי. ב-1936 הוא נפגש עם יוזף בק, שר החוץ הפולני, במטרה לקדם את תוכנית האווקואציה ליישוב מיליון וחצי יהודים בארץ ישראל בתוך 10 שנים, כאשר מחצית מהם יבואו מפולין. בק התייחס באהדה לרעיון וראה בו הזדמנות להפטר מהיהודים בפולין, שאותם החשיב כ"מיותרים". ב-1938 התקיימה בוורשה הוועידה העולמית השלישית של תנועת בית"ר. יהודים רבים מפולין ומורשה עלו לארץ ישראל בתקופה זו, חלקם באופן לגאלי וחלקם בעלייה בלתי לגאלית. בשנים 1933–1938 פעלה אונית הנוסעים פולוניה בקו לנמלי חיפה ותל אביב והובילה כ-200,000 עולים מפולין לארץ ישראל. בכמה הפלגות היא נוצלה על ידי ארגון ההגנה להברחת נשק שנרכש בפולין.

ערכים מורחבים – גטו ורשה, האקציה הגדולה

יומיים לאחר שנכבשה העיר ורשה פקדו שלטונות הכיבוש על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את אדם צ'רניאקוב ליושב ראש היודנראט, אשר כללה עוד 24 חברי מועצה ו-24 סגנים.

ב-4 בנובמבר ניתנה פקודה מהגסטאפו ליודנראט להעביר את היהודים לשטח המקיף המקיף את הרחובות: ז'לזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטרסקה, כיכר קראסינסקי, זמנהוף, ז'לזנה-בראמה, ויילקה וזלוטה. המושל הצבאי של ורשה, הגנרל פון נוימן-נוירודה, שלא עודכן מראש על הפקודה של הגסטפו, הורה על הקפאת הפקודה לאחר ערעור של היודנראט, והקמת הגטו נדחתה בחודשים רבים.^[10]

לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, ניתנה פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר חייבים לעבור לגטו. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ועשרות אלפי בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית. הגטו נתחם בחומה גבוהה.^[11] הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה, מגמה אשר ניסו למנוע היודנראט וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.

הגטו חולק לשני חלקים: הגטו הקטן, בו בדרך כלל התגוררו היהודים העשירים, והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה, שהיה בחלק "הארי". בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים.

בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. היציאה הותרה רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לנאצים או שהחזיקו צו מיוחד. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. הנאצים ייפו את כוח היודנראט כדי להיעזר בו בקיום הגזירות. הוקם "שירות הסדר היהודי" שכונה גם "המשטרה היהודית", שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק בחסות היודנראט; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות. בית החרושת שולץ וטובנס שפעלו בגטו לטובת הנאצים, ב-1942 העסיקו יחד כ-18,000 יהודים.

בגטו נפוצו מחלות רבות. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 184 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות הצטברו ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים ונוצרים ממוצא יהודי, שחוקי הגזע חלו לגביהם: בגטו פעלו תחילה שלוש ואחר כך שתי כנסיות קתוליות, עבור יותר מ-5,000 בני דתן שנאסרו בתוכו.^[12] היו בגטו גם יהודים שגורשו מגרמניה.

בגטו הוקמה מחלקת בריאות, שהפעילה מוסדות שירות רפואי לצורכי אשפוז, מרפאות אמבולטוריות, וטיפול נרחב למניעה. במסגרת זו הוקמו שישה מרכזי בריאות לשירות של כחצי מיליון יהודי הגטו. מאמצים רבים הוקדשו לתפעול שני בתי חולים, למבוגרים ולילדים, במבנים שונים שאותרו והותאמו לצורך כך. כמו כן הופעלו מרפאות מקצועיות בכל שטחי הרפואה, ועדות תברואה, קבוצות חיטוי, בתי מרחץ, בתי בידוד לנגועים במחלות מידבקות, ארגון ללוחמה בשחפת, מחלקה למאבק במגפות, תחנת עזרה ראשונה, בתי מרקחת, מעבדה כימית, מעבדה בקטריולוגית ועוד.^[13] בגטו אף פעל בית ספר מחתרתי לרפואה.

ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב 1942, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים, הועלו על כלי רכב והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי הגטו. לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים ונשים למחנה ההשמדה טרבלינקה.