◐ Shell
reader mode source ↗
לדלג לתוכן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חג השבועות)
שבועות
קציר חיטים בארץ ישראל
קציר חיטים בארץ ישראל
שמות נוספים חג השבועות, חג הקציר, יום הביכורים, חג המים, חג מתן תורה ועוד
סוג חג עריכת הנתון בוויקינתונים
סיבה ”וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.” (שמות ל"ד, כ"ב)
סמלים טנא ביכורים, תיקון ליל שבועות, מגילת רות, קישוט הבית בצמחים, מאכלי חלב, בגדים לבנים
מאכלים מאכלי חלב
מתקשר עם חל אחרי ספירת העומר שמתחילה למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. שלושת הימים שלפני החג נקראים שלושת ימי ההגבלה
מועד
תאריך

ו' בסיוון ה'תשפ"ז

יום שישי 11 ביוני 2027
(בחוץ לארץ גם ז' בסיוון)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תיקון ליל שבועות ותיקון ליל הושענא רבה, וורשא, 1873

חַג הַשָּׁבוּעוֹת (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני משלושת הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. חג השבועות מצוין כיום טוב והוא אורך יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ. בתורה מתואר חג השבועות כחג "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים", ומקריבים בו את שתי הלחם. במקומות נוספים הוא מכונה גם "יום הביכורים", בשל היותו היום הראשון בתקופת הבאת הביכורים לבית המקדש, שנמשכה עד סוכות.[1]

במקרא מסופר כי מתן תורה התרחש בחודש השלישי (הוא סיוון),[2] וכך גם חידוש הברית עם ה' בימי אסא מלך יהודה,[3] אבל אין במקרא זיהוי מפורש של חג השבועות עם יום מתן תורה.

בספר היובלים מימי בית שני זהו 'יום העדות', 'חג מתן תורה', 'חג הבריתות', 'חג שהמלאכים שומרים', 'משנה חג' וחג הקשור בחזון יחזקאל ובמסורת המרכבה. בהתאם לכך נחשב החג כמייצג את מועד ברית הקשת שלאחר המבול, ברית בין הבתרים, ברית המילה, לידת יצחק, לידת יהודה, מות אברהם, ברית יעקב ולבן וירידת יעקב למצרים.[4] בכתבי קומראן ("המגילות הגנוזות"), כמו בספר היובלים, הייתה לחג השבועות משמעות מרכזית בשל לוח השנה השמשי של 52 שבועות (364 ימים) בו השתמשו.

גם חז"ל[5] זיהו את חג השבועות עם זמן מתן תורה, בפירושם את שמות י"ט, א'.[6] בשל פירוש זה מציינים את קבלת התורה בתפילות ובמזמורי חג, קוראים בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות ומרבים בלימוד תורה.

לפי התלמוד הירושלמי, חג השבועות הוא היום שבו מת דוד המלך.[7]

רבים נוהגים ללמוד תורה במשך כל ליל החג, מנהג שהחל אולי רק עם כינון תיקון ליל שבועות בעקבות הסיפור על כינוס האדרא רבא, המתואר בספר הזוהר. בספר זה בוססו המשמעויות המיסטיות של חג השבועות, ובו הונהג לראשונה תיקון ליל שבועות.[8] בספר זוהר חדש מתוארך לחג שבועות חזון המרכבה הפותח את ספר יחזקאל,[9] וכך גם לפי מחקר אקדמי מודרני שערך את הסינכרוניזציה שבין תאריכי לוח השמש ללוח הירח בהקשר זה.[10] הקישור לחזון המרכבה, המקושר למעשה המרכבה של המיסטיקנים היהודים לדורותיהם, העצים את ההיבטים המיסטיים הכרוכים בחג השבועות.

משמעות החג ומועדו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא נודע לחג השבועות מקום מרכזי. הוא אחד ממועדי ה' המפורטים בתורה,[11] ואחד משלושת הרגלים. שלא כמו מועדים אחרים, לא יוחדה לו מצווה מעבר לקרבן שתי הלחם ושאר קורבנות החג.

בקומראן ובין מחזיקי הלוח השמשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קומראן#אנשי_'כת_קומראן'_או_"בני_אור"

החג תופס מקום מרכזי מאוד במסורות המשתקפות בספר היובלים ובחלק ממגילות מדבר יהודה ("המגילות הגנוזות"), כגון מגילת המקדש ומגילת מקצת מעשי תורה. חוקרים לא מעטים מזהים את יושבי קומראן כקבוצה צדוקית שפרשה מהמקדש בירושלים עקב חילוקי דעות ביחס למועדי החגים, בעיקר שבועות (ויום כיפור). לדעתם, מסורות החכמים במשנה ניסו לטשטש את קיומו של זרם כהונה זה, אשר ייחס את עצמו בקו גנאלוגי מחנוך בן ירד דרך נוח ועד לוי בן יעקב.[12][13][14] תוך כדי כך טושטשה לדעתם גם חשיבותו המיוחדת של חג השבועות. ניסו להעלים את המסורות המיסטיות הכרוכות בו על ידי הפיכתן לסודיות, הפכו את הספרים העוסקים בנושא לספרים חיצונים שנאסר לקרוא בהם, וקבעו את האיסור, שלא החזיק מעמד, שלפיו "אין דורשין במרכבה" ו"אין מפטירין במרכבה" (שהיא ההפטרה בחג השבועות).

סינתזה של גישה מחקרית זו, בדגש על חג השבועות, עשתה רחל אליאור במאמרה "חג השבועות הנעלם".[4] אליאור הציעה הסבר לסכסוך בין הפרושים לאנשי קומראן, צדוקים גם לדעתה, שמקורו בתקופה שבה חוניו השלישי, הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק אשר כיהן במקדש בירושלים, הודח בידי אנטיוכוס הרביעי. בהמשך החשמונאים מינו כוהנים גדולים מבית חשמונאי ודבקו בלוח השנה הירחי הסלווקי שהונהג לאחר הדחת חוניו, ולא בלוח השנה השמשי. גישתה של אליאור עוררה התנגדות בקרב חוקרים ומפרשים. מנחם קיסטר דחה את דבריה מפני שעמדת חז"ל מפורשת בספר היובלים, ומכאן לדעתו כל טענה והסבר לסכסוך בין הפרושים לאנשי קומראן לא רלוונטית מכיוון שמקור העמדה לא נמצא רק במחנה הפרושי.[15] לדעת יהושע ענבל נמצאות במאמר טעויות עובדתיות פשוטות,[16] ומאיר בר-אילן דחה אף הוא במאמר ביקורתאת דבריה וגישתה של אליאור.[17]

לוח השנה השמשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – לוח השנה במגילות קומראן

ממגילות מדבר יהודה עולה כי לחג השבועות הייתה משמעות מרכזית בלוח השנה של תושבי קומראן, שהיה לוח שמשי בן 364 ימים, כלומר 52 שבועות בדיוק, ואשר המספר שבע וכפולותיו היו ציר מרכזי בו. על דעת כל החוקרים היו יושבי קומראן כיתה חשובה ביהדות בימי בית שני, בין שהיו צדוקים ובין שלא. מן המגילות עולה אפוא כי היה זרם ביהדות בית שני אשר נהג לפי הלוח השמשי, וטען כי זה היה הלוח ששימש בימי בית שני עד גזירות אנטיוכוס, ואף בימי בית ראשון; נגד הטענה האחרונה הועלו במחקר טיעונים כבדי משקל, והיא אינה מקובלת על רוב החוקרים, וגם לגבי בית שני נוטים במחקר להטיל ספק בטענה זו.[18]

על פי השקפתם של תושבי קומראן ותומכיהם, כבר מתחילת ימי הבית הראשון הונהג במקדש לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, המונה 364 ימים. לוח זה, לפי אותה מסורת, נודע מפי המלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם,[19][20][21] והבטיח שמועדי השבתות והחגים יהיו קבועים בכל שנה ושנה.[22][23] חג השבועות, מועד בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, התלוי על פי המקרא בספירת שבע שבתות ממועד קציר השעורים (כלומר למן יום הינף העומר), יחול תמיד לפי לוח זה ביום ראשון ט"ו בחודש השלישי, שבע שבתות אחרי מועד הינף העומר. ואילו מועד הינף העומר חל תמיד על פי הלוח השמשי ביום ראשון, ממוחרת השבת שאחרי תום חג הפסח, בכ"ו בחודש הראשון. רחל אליאור הדגישה כי הבחירה בלוח בן 364 ימים, ולא של 365 ימים ורבע כנדרש על פי החישוב האסטרונומי, נבעה מן הצורך הדתי בסימטרייה שביעונית מושלמת, המאפשרת לוח עבודה קבוע לכוהנים במקדש לפי משמרות שבועיות.[24][25] מאידך גיסא טען מאיר בר-אילן במאמר ביקורת שאין כל ביסוס לשיטתה בייחוד השביעיות בקומראן.[26]

המחלוקות על מועד החג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ממחרת השבת

שבועות הוא המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה, ולפי האמור בתורה הוא חל ביום החמישים לתחילת ספירת העומר.

בימי בית שני היו מחלוקות בין הכיתות השונות על מועד החג המדויק. הבייתוסים חלקו על הפרושים לגבי זמן החג. הם פירשו את הפסוק: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת..." כפשוטו, שמדובר ביום השבת ולא בחג הפסח. הגמרא מבארת שדעת הבייתוסים הייתה להתחיל בספירת העומר ממוצאי שבת חול המועד פסח.[27]

בלוח השנה במגילות קומראן הספירה מתחילה במוצאי השבת שאחרי שביעי של פסח, וחג השבועות חל אפוא תמיד ב-15 בחודש השלישי.

הקראים והשומרונים חוגגים את חג השבועות תמיד ביום ראשון, כיוון שהם סופרים 50 יום מן היום שלאחר השבת שבחול המועד.[28]

מועד החג הנהוג ביהדות בעקבות חז"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חז"ל, ספירת העומר מתחילה למוחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה).[29] בלוח העברי הקבוע חודש ניסן תמיד בן 30 יום וחודש אייר שלאחריו תמיד בן 29 יום, וכך חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון. לפי הלוח העברי בימינו, לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מן הימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות.

חג השבועות הוא החג היחיד משלושת הרגלים שאין לו חול המועד. היו שהסבירו זאת בכך שחג השבועות חל בתקופה של עומס חקלאי רב בקציר התבואה ובעיבודה, ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קורבנות בידי עולי הרגל, ולאחר החורבן נוהגים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.[30]

תולדות החג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פנטקוסט

פֶּנְטֵקוֹסְט (מיוונית: Πεντηκοστή, החמישים במספר) הוא חג בדת הנוצרית המציין את ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות, המכונה גם יום החמישים. הפנטקוסט מסיים את עונת הפסחא.

בתולדות הקבלה והמשיחיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיקון ליל חג שבועות רצ"ג (1533) הגיעה לחוג המקובלים של רבי יוסף קארו באדריאנופול הידיעה על שרפת המקובל רבי שלמה מולכו, שתלו בו תקוות משיחיות. באותו מעמד דיברה השכינה מפיו של יוסף קארו אליו ואל חבריו ועודדה אותם לעלות לארץ ישראל, כך לפי עדותו של רבי שלמה אלקבץ שנכח במקום. בעקבות זאת עלה רבי יוסף קארו לארץ בשנת רצ"ה, ונוסד חוג מקובלי צפת.

בשנת תכ"ה (1665) בחוגו של נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי; נתן התעלף במהלך תיקון ליל שבועות והתנבא באופן שפורש כנבואה על חידוש הברית ועל מלכותו כביכול של המלך המשיח שבתי צבי, שיוביל את עמו לגאולה כמו משה רבנו.[4]

בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התרחבות המפעל הציוני והיישוב החדש קיבל החג מעמד מרכזי בשל הקשר שלו לטבע ולעבודת האדמה. ראשי הציונות ראו בו חג המסמל את חזרתו של עם ישראל לארצו. חג השבועות החקלאי הראשון נחוג בשנת 1924 בעמק יזרעאל. בקיבוצים, בקבוצות ובכל ההתיישבות העובדת נהוג עד היום לחגוג את החג בטקסי הצגת הביכורים, תהלוכה של כלים חקלאיים ונשיאת טנא שבהם משתתף היישוב כולו. הממסד הדתי התנגד לחגיגה החקלאית ביום ו' בסיוון ואיים על "תנובה" בביטול הכשרות למוצריה החקלאיים אם לא יועבר החג החקלאי לתאריך אחר.[31]

במאה ה-21 בארץ ישראל עבר חג השבועות מיתוג מחדש ל"חג החלב", ככל הנראה על ידי חברות וגופים בעלי אינטרסים מסחריים,[32] אבל גם בהסתמך על מנהגים מסורתיים של אכילת מאכלי חלב ודבש. על פי פרסום משרד החקלאות ופיתוח הכפר,[33] בשנת 2024 לקראת חג שבועות נרשמה עלייה של כ-67% בצריכת מוצרי החלב. כלומר בשבוע שקדם לחג עמדה צריכת מוצרי החלב ותחליפיו ברשתות השיווק על כ-343 מיליון ₪ (בחלק ממוצרי החלב נרשם גידול קרוב ואף יותר מפי שלושה מהצריכה בשבוע ממוצע. צריכת שמנת מתוקה עלתה פי 3.3, וגבינות שונות נצרכו בין פי 2.5 לפי 2.8).

שמות החג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחג שמות מספר, חלקם מן המקרא, חלקם מספר היובלים שבו יש לחג חשיבות מיוחדת וחלקם נוצרו במהלך הדורות:

  • שָבוּעוֹת[34]: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה כמה פעמים, הראשונה שבהן היא ”וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים”, המופיעה בשמות ל"ד, כ"ב.
  • חג הקציר: על שום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה קציר החיטים. שם זה מופיע בשמות כ"ג, ט"ז: ”וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
  • יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קורבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה. שם זה מוזכר בפרשת פינחס (במדבר כ"ח, כ"ו): ”וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה – לֹא תַעֲשׂוּ.” וכן בשמות ל"ד, כ"ב).
  • עֲצֶרֶת: בתלמוד ובלשון חז"ל (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב') – על שום שהוא שהחג הוא מעין השלמה לחג הפסח, כלומר גמר של חג הפסח, בדומה לעצרת של סוכות.[35] לדעת רחל אליאור, שם סתמי זה הונהג בתקופת המשנה לשם טשטוש מהותו של חג השבועות.[4]
  • חג מתן תורה: שם זה אינו מופיע בתורה, והוא ניתן בעקבות המסורת בספר היובלים[4] שלפיה ביום זה נערך מעמד הר סיני, שבו אלוהים התגלה אל עם ישראל סביב להר במעמד נבואי-היסטורי חד־פעמי והורה להם את עשרת הדיברות. כמו כן שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.
  • יום העֵדוּת: בספר היובלים, פרק ו', פסוקים ו', י"ב.[4]
  • יום הקודש: בספר היובלים.[4]
  • חג הבריתות: בספר היובלים, כיוון שלפי המסורות בספר זה נכרתו בו שתי בריתות (לפחות): ברית הקשת בענן וברית בין הבתרים.[4]
  • חג שהמלאכים שומרים: בספר היובלים, פרק ו', פסוק י"ח.[4]
  • משנה חג: בספר היובלים, פרק ו', פסוק כ"א.[4]
  • יום החמישים: יום זה נקרא כך משום שהוא משלים את 49 ימי קציר העומר.
  • יום הַקְהֵל: על שם ההתקהלות (ארגון, אספה) של בני ישראל לקראת מעמד הר סיני.
  • חג הגֵז: כי ביום הזה מתחילים לגזוז את הכבשים. ובראשית הגז נהגו לתת הגז הראשון לכוהנים.
  • כינוי עממי נוסף שניתן לחג הוא חג המים, מכיוון שילדים ונוער נוהגים לעשות בו מלחמות מים, בעקבות מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. מקורו של המנהג הוא המדרש שלפיו נמשלה התורה למים.[36]

ראשי התיבות של שמות החג העיקריים שבספרות הקנונית, ללא אלו שבספר היובלים, בספרים החיצוניים ובמגילות מדבר יהודה, הם חקת שבעה (חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הַקְהֵל).

דיני החג ומצוותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יום טוב, שתי הלחם, ביכורים

בימינו מתקיימת בשבועות מצווה אחת בלבד מן התורה והיא לשבות ממלאכה, ודינה כשאר ימים טובים, שהותרה בהם מלאכת אוכל נפש. בתקופת בית המקדש התקיימו בחג מצוות נוספות המיוחדות ליום זה.

ביכורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג השבועות נקרא בתורה גם בשם "יום הביכורים" (במדבר כ"ח, כ"ו ושמות ל"ד, כ"ב). בזמן בית המקדש בחג השבועות התחילה תקופת הבאת הביכורים, טקס שיש עימו עלייה לרגל למקום המקדש, ובמהלכו העם מודה לאל על הארץ שניתנה לו, ומביא את ביכורי אדמתו למשכן ולבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג הסוכות). מסוכות עד חנוכה היו מביאים ביכורים, אך לא קוראים מקרא ביכורים.

טקס הבאת הביכורים מוכר מן ההגדה של פסח, כמתואר בפרשת כי תבא (דברים כ"ו, א'–י"א).

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה [...] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים [...] וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ [...] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם [...] וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'", וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

רש"י מסביר שהשם "יום הביכורים" נובע משני הקורבנות, המבטאים שתי צורות של הודיה לה' על הארץ הטובה.[37] הראשון הוא שתי הלחם, קורבן ציבור, והשני הוא הביכורים, קורבן יחיד מן הפירות הראשונים של , המבשילים בין חג השבועות לחג הסוכות. כלומר הבאת הביכורים מתחילה בחג השבועות עם קורבן ציבור של ביכורי חיטים, ואחרי החג מובאים ביכורי שאר פירות הארץ, עם הבשלתם, כקורבן יחיד.

מנהגי החג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת מגילת רות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רות ובעז (מימין), רות ונעמי (משמאל). הנרי פיין
ערך מורחב – מגילת רות

נוסף על קריאת התורה נהוג ברוב קהילות ישראל (הוזכר כבר במסכת סופרים[40]) לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו כן קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

טעם נוסף לקריאתה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש רות רבה:

אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים.

הראי"ה קוק מציין שמטרת התורה היא הקמת ממלכה שמונהגת על פיה בקדושה, כדברי הכתוב בפסוקים הקודמים למתן תורה[41] ”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.” לכן הקריאה במגילת רות, המסיימת בהולדת דוד, מבשרת את השלמת המטרה של מתן תורה: הקמת ממלכה המנוהלת בדרך התורה.[42]

מחוץ לישראל חוגגים כאמור את חג השבועות במשך יומיים. בקהילות הספרדיות נהוג לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום השני, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

בחלק מן הקהילות האשכנזיות נוהגים לקרוא מתוך מגילה כשרה הכתובה על גבי קלף, ויש נוהגים לברך "על מקרא מגילה" ויש שמברכים גם "שהחיינו".

לימוד תורה כל הלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תיקון ליל שבועות
"נעשה ונשמע". "כתובה" סמלית לשבועות, לכבוד ה"חתונה" בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני.

המנהג הפך לנפוץ בשלהי ימי הביניים בעקבות התפשטות ספר הזוהר. בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי "תיקון ליל שבועות". על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה ומשה היה צריך לעבור ולעוררם; כתיקון לכך התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה.[43] על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קישוט הבית בצמחייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהג עתיק לקשט את בתי הכנסת בצמחייה לכבוד שבועות. מוריץ דניאל אופנהיים, 1880.

המנהג מוזכר למן המאה ה-14 בקרב קהילות אשכנז[44] על פי המדרש המספר שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. כך התפתח מנהג לשטוח עשבי נוי ולהעמיד אילנות בחג השבועות,[45] אלא שבגלל הדמיון למנהגי חג הפנטקוסט הנוצרי המקביל לחג השבועות, פסקו חלק מן הרבנים כי העמדת אילנות כרוכה באיסור חוקות הגויים (בהם הגר"א) ויש לבטל את המנהג. מנהג זה וביטולו הובא גם במשנה ברורה:

נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חֹק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.

למעשה מנהג העמדת אילנות בבית כנסת אכן אינו נפוץ, אך מנהג שטיחת עשבי נוי נוהג במקומות רבים.

אכילת מאכלי חלב ודבש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש.[46] מקור המנהג ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13.[47] כמו כן מוזכר המנהג בחיבור אנונימי, ככל הנראה מן המאה ה-14, על מנהגי המהר"ם מרוטנבורג: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום ”דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ” (שיר השירים ד', י"א), ונדרש על מתן תורה".[48] המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז", מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד בלי להזכיר מאכלי דבש.[49] יתרה מזו, יש הבדל בין המנהג כפי שהתקיים בפרובנס ובין המנהג באשכנז. בפרובנס לא מדובר על אכילת חלב בלבד, אלא מאכלים שונים.[50]

במקורות ספרדיים קדומים אין זכר לאכילת מאכלי חלב. אף שהמקורות היהודיים הספרדיים הקדומים אינם מזכירים את המנהג, הוא נפוץ גם בקרב יהדות ספרד. אל יהדות תימן חדר המנהג חלקית רק במאה ה-20.

למנהג אכילת החלב בשבועות ניתנו הסברים רבים,[51] ובהם:

  • רמז מן התורה בפסוק "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" – ראשי תיבות חלב בשבועות.
  • במסורת היהודית נפוץ טקס חניכה שנערך לילדים קטנים המתחילים ללמוד תורה. בקהילות מסוימות נהגו בעבר להתחיל את לימוד התורה של הילדים בבית הכנסת בבוקר חג השבועות, ובד בבד להאכיל אותם במאכלי חלב ודבש, שעל פי חז"ל נמשלו לתורה בפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" שבשיר השירים. עם השנים הועתק מקום תחילת הלימודים של הילדים מבית הכנסת לבית ספר ייעודי,[52] "תלמוד תורה", אך המנהג לאכול דבש וחלב בחג השתמר בבתי הכנסת בקרב המבוגרים מטעמים דומים.[50]
  • רבי משה איסרליש כתב[53] שנראה שהטעם הוא כדי שיאכלו שני לחמים זכר לקורבן שתי הלחם, ודבר זה מושג כשמקיימים ארוחה חלבית וארוחה בשרית המצריכות לפי ההלכה לחמים נפרדים.
  • המשנה ברורה כותב בשם "גדול אחד" שכאשר בני ישראל ירדו מהר סיני, לא היו ערוכים לאכילת בשר כשר, משום שזה דורש הכנות רבות כמו שחיטה ומליחה.
  • במתן תורה בני ישראל מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת, ואי-אכילת בשר מסמל מעמד זה, שכן לפני ימי נח היה אסור על בני האדם לאכול בשר.
  • החלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה; בדומה לכך התורה היא מתנה של ה' לעמו.[54]
  • הרב מימון בספרו "למען ציון לא אחשה" טוען שבחג הביכורים עלינו להודות לה' על הארץ הטובה שנתן לנו, כמו שנאמר "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", ולכן נהגו לאכול מאכלי חלב ודבש.
  • יהודה דוד אייזנשטיין מביא את הטעם שהר סיני שבו ניתנה תורה נקרא גם הר גבנונים (תהילים סח, טז), מלשון גבינה.[55][56]

בספרות ההלכה נשאל כיצד ניתן לקיים מנהג זה לצד מנהג אכילת בשר ביום טוב הכלול במצוות שמחת החג. כדי לקיים את שני המנהגים, נהגו רבים לאכול מאכלי חלב בקידוש שלאחר תפילת היום (לעיתים כסעודת ארעי, ללא לחם וברכת המזון) ולאחר זמן מה לאכול גם סעודה בשרית. אחרים נהגו לאכול סעודה חלבית בליל החג וסעודה בשרית ביום החג.[57] שיטה נוספת היא אכילת סעודה שחצייה הראשון כולל מאכלי חלב, ולאחר הפרדה של ממש, אכילת בשר.[58]

בישראל מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב יצאו במסעות פרסום כדי לקשר את חג השבועות למאכלי החלב. רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב, ובחנויות הספרים נמכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב.[59]

טקסי ביכורים מודרניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חגיגת שבועות בקיבוץ נחשון, 1958
טקס ביכורים במושב נהלל, 1 ביוני 2006
טקסי ביכורים מודרניים שנות האלפיים, מארכיון חברת החדשות

מראשית ימיה ביקשה התנועה הציונית לחבר מחדש בין היהודים לאדמתם, חיבור שנותק עם היציאה לגלות. ארתור רופין כותב:

עוד בתחילת התנועה היהודית־הלאומית נצבת ההכרה, כי החקלאות צריכה לשמש יסוד כלכלי ליהודים ההולכים להתיישב בארץ־ישראל... שיבת היהודים לארץ אבותם צריכה להיות בעת ובעונה אחת גם שיבה לעבודת האדמה.

— ארתור רופין, ההתישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י, באתר פרוייקט בן יהודה

ואכן, בתולדות המפעל הציוני היה לחקלאות מעמד ייחודי, והיא זכתה להערכה ויוקרה, ונתפסה כמבטאת יעדים וערכים בעלי חשיבות לאומית עליונה.[60] הוגי הדעות של המפעל הציוני ראו בחג השבועות חג המבטא את הקשר הקדום בין עם ישראל לארצו, על שום ההיבטים החקלאיים שלו. בשנים הראשונות לחגיגות השבועות בקיבוצי העמק התעוררה התנגדות מצד הממסד הדתי, ואף דרשו להפסיק את קיום החגיגות במתכונתן המחודשת. בתחילה דרשו להעביר את החגיגות ליום חול, אך לאור התנגדות הקיבוצים גברה הדרישה לבטל את החגיגות.[דרוש מקור]

טקסי ביכורים נפוצים עד היום ביישובי ההתיישבות העובדת – בקיבוצים, במושבים, במושבות ובכפרים. בטקסים האלה משתתפת כל קהילת היישוב, ומועלה בהם מופע חגיגי של שירים וריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים, כמו טרקטורים, וכן מוצגים התינוקות שנולדו במהלך השנה. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. הילדים לובשים חולצות לבנות ונושאים טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.

חג המים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חג המים

מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז, מקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב:

נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן...

— אמסטרדם תי"ג, דף ס', עמודה ב'

במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותזו עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם "אנסארה", שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית בצפון אפריקה.[61] רבנים שונים, ובהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל"אנשים ריקים" וקראו לבטל אותו בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו,[62] המנהג פשט בשבועות לכלל ישראל והוא כולל משחקים וקרבות מים בעיקר בין ילדים.

מנהגי התפילה והפיוטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עשרת הדיברות על קלף, 1768

ברבות מקהילות האשכנזים, נוהגים לקרוא את מגילת רות לפני קריאת התורה. קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פינחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). ביום טוב שני של גלויות קוראים "כל הבכור" (ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק י"ט – פרק ט"ז, פסוק י"ז) (אם חל בשבת מתחילים מ"עשר תעשר" כדי שיהיו מספיק פסוקים, והאיטלקים מתחילים ב"כי ימכר לך אחיך העברי"), ומפטירים בחבקוק (ספר חבקוק, פרק ג', פסוק א' – פרק ג', פסוק י"ט, ויש מתחילים פסוק אחד קודם בספר חבקוק, פרק ב', פסוק כ').

פיוטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערבית: כמו בכל יום טוב אומרים באשכנז פיוטים בברכות קריאת שמע של ערבית. בשני מנהגי אשכנז, בלילה הראשון אומרים "וירד אביר יעקב" לר' יוסף טוב עלם. ביום טוב שני במנהג המערבי אומרים "א-ל א-להים ה' דבר ויקרא ארץ" לראב"ן, הכולל ביכור "אשריך ישראל" על הבאת ביכורים, ובמנהג המזרחי אומרים "וירד א-להים על הר סיני" מאת יצחק בן משה.

בשחרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרות (פיוטים הנאמרים בתוך ברכות קריאת שמע של שחרית): כמו בכל יום טוב נוהגים באשכנז ובאיטליה לומר פיוטי יוצרות בברכות קריאת שמע של שחרית. בשני מנהגי אשכנז אומרים ביום טוב ראשון יוצר "אדון אמנני", אופן "ועתה בנים שירו למלך", וזולת "אנכי שמעת ונתאימו", כולם מאת ר' שמעון בן יצחק. בקצת קהילות המנהג המזרחי אומרים גם מאורה "אמרות האל טהורות" לר' יהודה הלוי, שנוהגים לאומרו בכל יום שבו קוראים את עשרת הדיברות. ביום טוב שני אומרים יוצר "אילת אהבים" החתום שמעון,[63] אשר לאופן ברוב הקהילות חוזרים על "ועתה בנים" כאתמול ובקצת קהילות אומרים "ארחות אראלים יקדישו" האנונימי, ובמנהג אשכנז המערבי אומרים את הזולת "אנכי גדול בנועדים" האנונימי, ובמנהג המזרחי חוזרים על "אנכי שמעת ונתאימו" כאתמול. במנהג איטליה אומרים ביום הראשון "אור ישראל קדושי",[64] וביום שני אומרים "אלהים בהנחילך דת מורשה",[65] ובארץ ישראל נוהגים לומר ביום טוב היחיד "אלהים בהנחילך דת מורשה".[66] קרובות (חזרת הש"ץ של שחרית): לפי מנהג אשכנז, כמו ברוב ימים טובים, אומרים פיוטים בחזרת הש"ץ של שחרית. הקרובות של שבועות ארוכות ביותר, וכוללות פיוט הנקרא סדר עולם, המתאר כמפי התורה עצמה, את סירובה של התורה להינתן לאבות העולם, ונתינתה בסופו של דבר למשה רבינו, ופיוט "סדר דברין" המייחד קטע ארוך ('רהיט') לכל אחד מן הדיברות.[67] שתי הקרובות ארוכות יותר מבשאר ימים טובים,[68] וייתכן שהאריכו בפיוטים דווקא בשבועות משום שיש בו פחות מאפיינים לעומת שאר החגים. באשכנז אומרים בשני ימי שבועות את הקרובות "ארץ מטה" לר' אלעזר הקליר ו"אורח חיים" לר' שמעון בן יצחק, ויש חילוקי מנהגים בשאלה איזו קרובה לומר באיזה יום.[69]

בקריאת התורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

'הכתובה' – חלק מן הספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה "הכתובה" שחיבר רבי ישראל נג'ארה. פיוט זה מתאר את ה"כתובה" כביכול בין הקב"ה (החתן) ובין עם ישראל (הכלה).[70]

אקדמות – מנהג האשכנזים לומר בתפילת שחרית את הפיוט אקדמות באמצע קריאת התורה או לפניה.[71] הפיוט נאמר בארמית בליווי מנגינה מיוחדת.[72] הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. ברוב קהילות אשכנז מחוץ לישראל (היום רק במנהג אשכנז המזרחי)[73] אומרים באמצע[74] הפטרת יום טוב שני את הפיוט "יציב פתגם" לרבנו תם.[75]

מוציאים שני ספרי תורה, בספר התורה הראשון קוראים ביום הראשון לחמישה קרואים (כמו בכול יום טוב) במעמד הר סיני שאירע ביום שבועות, בספר שמות, פרק י"ט, פסוק א' עד פרק כ', פסוק כ"ב. בספר תורה השני עולה המפטיר בספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים כ"ו–ל"א. קוראים את הפטרת מעשה מרכבה – האשכנזים והספרדים נוהגים לקרוא בספר יחזקאל, פרק א', פסוקים א'–כ"ח והתימנים מוסיפים עד פרק ב', פסוק ב'. בכל קהילות ישראל נהגו להוסיף את פרק ג', פסוק י"ב. ביום טוב שני של גלויות קוראים בספר הראשון בספר דברים, פרק ט"ו, פסוק י"ט עד פרק ט"ז, פסוק י"ז, כשחל בשבת מתחילים לקרוא כבר מפרק י"ד, פסוק כ"ב, כדי להשלים לשבעה קרואים הנקראים בשבת. בספר התורה השני קוראים כמו ביום הראשון ומפטירים בספר חבקוק, פרק ג'.

יזכור – בבתי הכנסת מנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר יזכור בשבועות (מחוץ לישראל ביום טוב שני), לפני שמכניסים את ספר התורה לארון הקודש. במנהג אשכנז המערבי, לא נוהגים לומר יזכור ברגלים כלל,[76] אך בכמה קהילות מנהג זה נכנס בתקופה מאוחרת.[77] בקהילות אשכנז המערביות אומרים סדר "מתנת יד" – שמברכים את הקהל ואת חשובי הקהל "בעבור שייתנו מתנת ידם", הקשור לקריאת התורה של יום טוב שני ("איש כמתנת ידו").

מוסף ומנחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזהרות – לפי מנהג אשכנז, אומרים אזהרות באמצע חזרת הש"ץ של תפילת מוסף.[78] פיוטי האזהרות של קהילות אשכנז ("אתה הנחלת" ליום א' ו"אזהרת ראשית" יום ב') הם קדומים וממחבר לא ידוע; בסוף האזהרות, נוהגים בשני הימים לומר פיוט אז שש מאות. במנהג הקדום גם הספרדים אמרו את האזהרות באמצע חזרת הש"ץ של מוסף,[79] אך היום נוהגים לאומרם לפני תפילת מנחה. התימנים אומרים את האזהרות לאחר ההפטרה. ברוב קהילות הספרדים והתימנים אומרים את פיוט האזהרות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, בחלק מקהילות צפון אפריקה אומרים פיוט אזהרות של רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני פיוטי האזהרות.

כד יתבין ישראל – קצת בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון (שמקורו אינו ידוע) 'כד יתבין ישראל', משום שהוא עוסק בעניין שמחת התורה.

היום שלאחר החג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום טְבוֹחַ (או "ימי טבוח") – הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור או שלא הספיקו להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מייד לאחר שבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן התקבל הכינוי – "יום טבוח".

בכל אחד משלושת הרגלים היו עולי הרגל מביאים קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים ביום טוב. בפסח וסוכות הוקרבו קורבנות עולי הרגל בשאר ימי החג שהם חול המועד, ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת הקורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), ולכן במיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים, ונחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים. יש נוהגים שלא לומר בהם תחנון.[80] ומפני שיום הקרבת קורבנות נחשב יום שמחה נוהגים לייחס ליום שלאחר שבועות יותר שמחה מימי אסרו חג האחרים, חשיבות זו באה לידי ביטוי באיסור להספיד ולהתענות בו.[81]

כאשר שבועות חל בשבת (מה שאף פעם לא מתרחש בלוח הקבוע), אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב וגם אז אפשר להקריבם עד שישה ימים לאחר שבועות.[82]

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת לימים שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. בתגובה לכך היו דעות אצל חז"ל שאפשר לקבוע ביום ראשון שלאחר שבועות יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא.[83]

עיינו גם בפורטל:
פורטל שבת ומועדי ישראל

משירי החג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמרים ועיון
פיוטים
תיעוד הסטורי
הלכה ושו"ת

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ ביכורים בשבועות, הרב יהודה הלוי עמיחי, מכון התורה והארץ
  2. ↑ שמות י"ט, א'.
  3. ↑ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוקים י'–ט"ו
  4. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 רחל אליאור, חג שבועות הנעלם, בתוך: מארן ר' ניהוף, רונית מרוז ויהונתן גארב, עורכים, בתוך וזאת ליהודה, ירושלים, מוסד ביאליק תשע"ב (2012): עמודים 70–92. ניתן לקריאה גם כאן.
  5. ↑ מתי ולמה הפך חג שבועות לחג מתן תורה?, באתר המדרש
  6. ↑ החודש השלישי הוא חודש סיוון, לפי הספירה המתחילה מניסן.
  7. ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, דף יא ע"א
  8. ↑ לפי חוקר הזוהר, יהודה ליבס, כינוס האדרא רבא, המתואר בזוהר, ומושווה פעמים רבות בטקסט עצמו למעמד סיני ולמתן תורה, אינו אלא תיקון ליל שבועות, שכן ספר הזוהר קבע את מועד אדרא רבא לחג השבועות. יהודה ליבס, המשיח של הזוהר: לדמותו המשיחית של ר’ שמעון בר יוחאי, הרעיון המשיחי בישראל, יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום (עורך שמואל ראם), ירושלים תשמ"ב, עמ' 111, 208–215.
  9. ↑ ספר זוהר חדש, פרשת יתרו, לז ע"ג; מהדורת ראובן מרגליות, ירושלים תשל"ח, עמ' 74.
  10. ↑ מיכאל חיוטין, מלחמת לוחות השנה בתקופת בית שני, תל אביב 1993, עמ' 75.
  11. ↑ ספר ויקרא, פרק כ"ג
  12. ↑ James C. VanderKam, Calendars in the Dead Sea Scrolls, 1998
  13. ↑ יצחק קנוהל, מקדש הדממה: עיון ברובדי הכהונה שבתורה, הוצאת מאגנס, ירושלים 1992
  14. ↑ Vered Noam, A Suppressed Primordial Priestly Lineage and Its Liturgical Revival, Jewish Quarterly Review Volume 116, Number 1, Winter 2026
  15. ↑ מנחם קיסטר, אחור וקדם: המשכיות וצמיחה של מסורות בין ספרות בית שני לספרות חז"ל. ירושלים, הוצאת מאגנס, תשפ"ד, עמ' 134, 368-369
  16. ↑ יהושע ענבל, פירושי הרב דוד צבי הופמן, ספר ויקרא חלק ב, מוסד הרב קוק, ירולשים תשפ"ב, עמ' 906-907
  17. ↑ (ביקורת על) רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, מועד יד (תשס"ד), עמ' 114–131.
  18. ↑ איל רגב, הצדוקים והלכתם : על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים, יד יצחק בן-צבי תשס"ה – 2005, עמ' 13–14 והערה 9 שם, 32 ואילך, 62–97, 208–215 וטבלה השוואתית בעמוד 211.
  19. ↑ ספר בראשית, פרק ה', פסוקים כ"א–כ"ד: "...וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים".
  20. ↑ ספר היובלים פרק ד, פסוקים טז–כה.
  21. ↑ ספר חנוך א, פרקים עב–פב.
  22. ↑ רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים תשס"ג, עמ' 50.
  23. ↑ שמריהו טלמון, לוח השנה של בני עדת היחד, קדמוניות ל, 2 (114) תשנ"ח, עמ' 105–114.
  24. ↑ רחל אליאור, חג שבועות הנעלם, בתוך מארן ר' ניהוף, רונית מרוז ויהונתן גארב, עורכים, בתוך וזאת ליהודה, קובץ מאמרים המוקדש לחברנו, פרופ' יהודה ליבס, לרגל יום הולדתו השישים וחמישה, ירושלים, מוסד ביאליק תשע"ב (2012): עמודים 70–92. נמצא גם בפרויקט בן-יהודה: חג שבועות הנעלם: מברית הקשת בענן ועד ברית סיני, מהעלייה לרגל למקדש ועד מראה המרכבה, מ'רעדודיה' ועד גילוי שכינה בתיקון ליל שבועות.
  25. ↑ מיכאל חיוטין, מלחמת לוחות השנה בתקופת בית שני, תל אביב 1993.
  26. ↑ (ביקורת על) רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, מועד יד (תשס"ד), עמ' 114–131.
  27. ↑ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ו, עמוד א'. זהו גם תאריך הפסחא במקור.
  28. ↑ חג השבועות באתרים שומרוניים – The Feast of Shavuot | Samaritan’s Festival of Shavuot | The Torah, The Samaritans (באנגלית אמריקאית) Shavuot, the Festival of Weeks, in Samaritan Tradition, Israelite Samaritan Information Institute (באנגלית בריטית)
  29. ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ו', עמוד ב'.
  30. ↑ ברמ"א (שולחן ערוך או"ח תצד:ג) מובא שלא אומרים תחנון רק עד אחרי אסרו חג. ויש קצת קהילות שנוהגות לפי מנהג אשכנז הישן ואומרים תחנון. מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 24 ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון.
  31. ↑ אילון גלעד, ההיסטוריה הסודית של היהדות, תל אביב: עם עובד, 2023, עמ' 291–314
  32. ↑ פרופ' נגה קרונפלד-שור, קציר, ביכורים – אז מדוע חלב? כיצד משפיעה צריכת חלב על הסביבה, באתר המשרד להגנת הסביבה
  33. ↑ לקראת שבועות מפרסם משרד החקלאות וביטחון המזון את נתוני ענף החלב לשנת 2024
  34. ↑ לפי ספר היובלים הניקוד הוא שְׁבוּעוֹת (שבועה ברבים). מאמר של גבי ברזילי.
  35. ↑ שבועות, באתר מכללת הרצוג – דעת – אנציקלופדיה יהודית
  36. ↑ מדרש שיר השירים
  37. ↑ ראו מאמרו של ד"ר גרוזמן מאיר(הקישור אינו פעיל, 30.4.2021). ומאמרו של הרב גולדווסר
  38. ↑ משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה י'
  39. ↑ דיני הביכורים נדונים בהרחבה במשנה במסכת ביכורים.
  40. ↑ מסכת סופרים פרק י"ד, ט"ז
  41. ↑ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ו'
  42. ↑ ראו מאמרי הראי"ה, ממלכת כהנים, עמוד 174
  43. ↑ משנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן א'
  44. ↑ מהרי"ל הלכות חג השבועות; מובא גם במחברות עמנואל עמוד שצ"ח
  45. ↑ הובא בספר מגן אברהם סימן תצד, סעיף קטן ה'
  46. ↑ אושי דרמן, כיצד תאגידי החלב ניכסו לעצמם את חג השבועות, בלוג בית התפוצות, מאי 2020 (הקישור אינו פעיל, 8.4.2024)
  47. ↑ "העולם מקשים למה אוכלים פלאדן (Fladen, מאפה גבינה) בשבועות. ונראה רמז מן התורה: וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, ראשי תיבות חלב בשבועות". בתוך פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי על התורה, מהדורת א"פ הרשקוביץ, ירושלים תשנ"ו, עמ' תעח
  48. ↑ ספר מנהגים דבי מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג: קובץ כולל תשובות ופסקי דינים, מנהגות וסדר תפלות לכל השנה
  49. ↑ ספר מהרי"ל, מהדורת ר"ש שפיצר, ירושלים תשמ"ט, הלכות חלה, עמ' פ"ה.
  50. 1 2 ראו עוד אצל הרב גדלי' אבערלאנדער, "אכילת מאכלי חלב בחג השבועות", אור ישראל שנה ח' גליון ד' (סיון תשס"ג), עמ' קד–קכ, באתר היברובוקס. וכן אצל דוד שפרבר, מנהגי ישראל, ג, ירושלים תשנ"ה
  51. ↑ בלדד השוחי, על המקור למנהג אכילת הגבינה בשבועות(הקישור אינו פעיל, 30.4.2021)
  52. ↑ ישראל מרכוס, טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הבניים, ירושלים 1998, עמ' 172
  53. ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ד, סעיף ג'
  54. ↑ חג שבועות על פי חכמת הקבלה
  55. ↑ אוצר דינים ומנהגים – איזנשטין, יהודה דוד, 1854–1956 (page 405 of 477), באתר www.hebrewbooks.org
  56. ↑ הרב יצחק יוסף, 23 סיבות למה אוכלים בחג שבועות מאכלי חלב, באתר מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף
  57. ↑ מנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות מאמר של בעל שם העת 'יוסי פרקש', באתר דעת
  58. ↑ הרב אליעזר מלמד, מאכלי חלב ודבש, יש נוהגים בעקבות הזוהר שלא להסתפק בהפרדה זו בין בשר לחלב. הסדר משמעותי שכן לאחר מאכלי בשר יש להמתין זמן ממושך עד שמותר לאכול מאכלי חלב, לכן דווקא חלב בהתחלה ובשר בסוף.
  59. ↑ מה לחלב ולשבועות – תיעוד וחשיפת מסע התעמולה לצריכת חלב פרות, בהקשר לחג השבועות.
  60. ↑ ד"ר דן גלעדי, כלכלת ישראל: חקלאות, באתר מט"ח
  61. ↑ ירון זילברשטיין‏, מי בכלל יודע למה חוגגים את חג המים בשבועות?, באתר וואלה, 25 במאי 2023
  62. ↑ חניאל פרבר, התזת מים בחג השבועות - מנהג או דין?, באתר News1 מחלקה ראשונה, 23 במאי 2012
  63. ↑ היידנהיים כותב שהוא מר' שמעון בן יצחק, אבל היום מקובל שאינו ממנו.
  64. ↑ מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, עמ' 324.
  65. ↑ מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, עמ' 330.
  66. ↑ הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, מחזור לשבועות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ה, עמ' פו.
  67. ↑ יונה פרנקל, מחזור שבועות, ירושלים תש"ס, עמ' כג בהקדמה.
  68. ↑ סך הכל, אורך כל הפיוטים של שני ימי שבועות שווה פחות או יותר לאורך הפיוטים של שני ימי ראש השנה.
  69. ↑ היום, נוהגים במנהג אשכנז המזרחי לומר "ארץ מטה" ביום טוב ראשון ו"אורח חיים" ביום טוב שני, ובמנהג אשכנז המערבי נוהגים להפוך את הסדר הנ"ל. ברוב כתבי יד של שני המנהגים, "אורח חיים" מופיע ביום ראשון, ובספר מהרי"ל (המייצג את המנהג המערבי) כתב לומר "ארץ מטה" ביום הראשון, ונראה שהסדר לא היה אחיד באף אחד מהמנהגים.
  70. ↑ קטע קול הפיוט ירד דודי לגנו (כתובה לחג השבועות), באתר הפיוט והתפילה.
  71. ↑ המנהג המקורי הוא לומר את האקדמות באמצע קריאת התורה, אחרי הפסוק הראשון. וכך מופיע במחזור רדלהיים, קרובות מחזור לחג השבועות, רעדלהיים, תקצ"ב. כמה אחרונים פיקפקו במנהג זה. עיינו במשנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן ב', ולכן רוב הקהילות העבירו את האמירה לקודם קריאת התורה, אבל יש קהילות בודדות שממשיכות במנהג המקורי.
  72. ↑ מאיר שמעון גשורי, על ניגון "אקדמות", סיני מא, תשיז
  73. ↑ פיוט זה מופיע בשני מנהגי אשכנז, אבל משום מה נשמט במחזורי אשכנז המערבי המאוחרים, ולכן אינו נאמר ברוב קהילות אשכנז המערבי, אף על פי שהוא מוזכר במהרי"ל.
  74. ↑ המשנה ברורה מכריע שיש לומר פיוט זה בתוך ההפטרה (משנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן ב'), אף על פי שבאקדמות פוסק שיש לאומרו קודם לקריאת התורה. וצריך עיון מה החילוק ביניהם.
  75. ↑ מחזור רדלהיים, קרובות מחזור לחג השבועות, רעדלהיים, תקצ"ב, באתר היברובוקס
  76. ↑ מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז בתוך ירושתנו י (תשע"ט), עמ' 23.
  77. ↑ כגון קהל עדת ישורון בניו יורק.
  78. ↑ מחזור רדלהיים, קרובות מחזור לחג השבועות, רעדלהיים, תקצ"ב, באתר היברובוקס
  79. ↑ ראו יונה פרנקל, מחזור שבועות, ירושלים תש"ס, עמ' יד בהקדמה.
  80. ↑ מנהג אי אמירת תחנון לא מוזכר בשולחן ערוך, וברמ"א (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רצ"ד, סעיף ג') מפורש שחזרו לומר תחנון מיד אחרי אסרו חג, ויש קצת קהילות שנוהגות לפי מנהג אשכנז הישן ואומרים תחנון, ראו מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 24 ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון.
  81. ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ד, סעיף ג'.
  82. ↑ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ז, עמוד א'.
  83. ↑ משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ד'.
  84. ↑ שיבולי פז – לזכרו של עמירם קופר, באתר האקדמיה ללשון העברית, 6 ביוני 2024
חג השבועות
רקע יום המיוחס • שלושת ימי ההגבלה • מעמד הר סיני • עשרת הדיברות • לוחות הברית
תפילות ופיוטים קריאת ההלל • אקדמות • יציב פתגם • כד יתבין ישראל • אזהרות • אתה הנחלת • עליונים ששו
מנהגים אכילת מאכלי חלב ודבש • מגילת רות • תיקון ליל שבועות • חג המים
שונות שמחת הרגלים • ביכורים • שתי הלחם • הצעת התורה לאומות
חגי ישראל ומועדיו • שלוש רגלים
חגי ישראל ומועדיו
חגים מהתורה ראש השנה • יום הכיפורים • סוכות • שמיני עצרת • ערב פסח • פסח • שביעי של פסח • פסח שני • שבועות • חול המועד
חגים מדרבנן או מסורת אסרו חג • הושענא רבה • שמחת תורה • חנוכה • ט"ו בשבט • פורים • ל"ג בעומר • ט"ו באב
ימים מיוחדים שבת • ראש חודש • חודש אלול • עשרת ימי תשובה • פורים קטן • ראש השנה למלכים ולרגלים • ספירת העומר • בין המצרים
תעניות חובה צום גדליה • עשרה בטבת • תענית אסתר • שבעה עשר בתמוז • תשעה באב
תעניות אחרות יום כיפור קטן • תענית בכורות • תענית כ' בסיוון • שובבי"ם • תענית בה"ב • תעניות גשמים • תענית ז' באדר
שבתות מיוחדות שבת מברכים • שבת שובה • שבת שירה • שבת שקלים • שבת זכור • שבת פרה • שבת החודש • שבת הגדול • שבת חזון • שבת נחמו
מדינת ישראל
חגים לאומיים ממלכתיים יום העצמאות • יום ירושלים
ימי זיכרון ממלכתיים יום הזיכרון לשואה ולגבורה • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע • יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל • יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל • יום גירוש היהודים מארצות ערב
מועדי עדות יום שמחת כהן • סיגד • י"ט כסלו • פורים שני • בסיסה • סהרנה • מימונה • תענית כ' בסיוון • חג הבנות • סעודת יתרו • ליל הבסיסה
פורטל שבת ומועדי ישראל

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שבועות&oldid=43585669"