◐ Shell
reader mode source ↗
לדלג לתוכן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תפוצת היהודים באירופה, נכון לשנת 1881

יהדות אשכנז היא שמן הכולל של עדות יהודיות דתיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז אירופה, במזרחה ובחלק ממערבה. החל מהמאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת–גרמניה הנוכחי, חבל ארץ אשר מכונה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי צ'כיה, אוסטריה ואיטליה והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה (בין היתר עקב האנטישמיות בימי המוות השחור), לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד בצפון, ולהונגריה בדרום, כשהבאים לשם משליטים את אורחותיהם על היהודים המקומיים, דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת אל מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור הרמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות.

עד למאה ה-18 היוו האשכנזים, מאלזס והולנד במערב ועד לאוקראינה וליטא במזרח, מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה ואורחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

מקור השם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור מהגדת ראשי הציפורים, הוצאה לאור בווירצבורג, המאה ה-14
עמוד ראשי
 ראו גם – מנהג אשכנז, הגייה אשכנזית

"אשכנז" מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים. הפעם הראשונה נזכר אשכנז כבנו של גומר בן יפת בן נח, בספר בראשית, פרק י', ברשימת צאצאי נוח שהפכו לראשי עמים. לאחר מכן אשכנז נזכר כשם אומה, כמו בספר ירמיהו, פרק נ"א, פסוק כ"ז. בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה וצרפת, ובפרט לאזורים המערביים, הסמוכים לנהר הריין. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה במיוחד, נובע מהדמיון בצליל לשם "זאקסן" (אחת ממדינות גרמניה).[1] משהחלו היהודים האשכנזים לנדוד ממערב למזרח אירופה, התרחבה תפוצתם הגאוגרפית של האשכנזים, והמונח "אשכנז" חל על כל דוברי-היידיש שנהגו לפי המסורת ההלכתית האשכנזית והתפללו בנוסח אשכנז, הן במרכז אירופה והן במזרחה.[2]

תולדות יהודי אשכנז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יהדות אירופה, מכון מורשת אשכנז, הרשות הלאומית לתרבות היידיש

ראשיתן של הקהילות במערב אירופה לוטה בערפל ואין הסכמה ברורה בין החוקרים על קיומם או מוצאם של יהודים אלו[3]. במחקר מקובל להבדיל בין יהודי גרמניה לבין יהודי צרפת. בעוד שעל הישוב היהודי בצרפת ישנם עדויות כבר מהמאה ה-1 ומאז כמעט ברציפות עד למאה האחת עשרה[4]. על יהודי גרמניה כמעט ולא נמצאו עדויות לקיומם מלפני המאה ה-9. מלבד שתי תקנות בעיר קלן מתחילת המאה ה-4 אשר תוכנם חיוב היהודים בהשתתפות בהגנה על העיר וכן תקנה על פטור מחיוב הנ"ל לאנשי הדת היהודית בעיר. ניתן להצביע גם על עדותו של מהרי"ל על מציאת מצבה מהמאה ה-3 בעיר מגנצא[5]:

"אמר שפעם אחת בימיו מצאו מציבה אחת בקברות מגנצא והיה כתוב בה שפחה חרופה. והיה הפרט מיום הקמתה עד אותו היום י"א מאות שנה... אמר מהרי"ל שראה בקובץ אחד העתקה מכת"י ששלחו היהודים לק"ק מגנצא בתחילת מעשה אותו האיש בזמן ישו לבקש רחמים בתפוצות ישראל שיתבטל הרשע והיה כתוב בו קהילת מגנצא קהילת הלא וכפר רעגנשפורק"

כמו כן ישנם השערות נוספות בין החוקרים על קיומם של קהילות נוספות בטריר רגנסבורג[6].

שאלת המשכיות של הקהילות

קיימת מחלוקת בין החוקרים על שאלת המשכיותם של הקהילות מתחילת האלף עד לאמצע המאה ה10 ששם ההתחלה המובהקת של מורשת יהדות אשכנז המשפיעה עד ימינו. גם כאן יש לחלק בין יהדות גרמניה ליהדות צרפת אשר הייתה מכונה באותה תקופה גאליה. בעוד שיהודי גרמניה די ברור כי אין קשר בין היהודים אשר שהיו בקלן ואולי בעוד ערים ספורות לבין הקהילות אשר הוקמו מהמאה התשיעית. ויש הפסקה ברורה של תיעוד בין שתי המאות הנ"ל[7]. בנוסף העדויות השונות על תחילתו של אותו ישוב מן המאה ה9 מספרות על יהודים אשר באו מחוץ לגרמניא כעדותו של רבי אלעזר מורמזיא בעל הרוקח על משפחת קלונימוס. בקשר ליהדות צרפת העניין מורכב יותר וקיים עליו מחלוקת בין החוקרים. ישנם הסבורים כי התמעטות התיעוד במשך כמאה חמישים שנה בין המאה 629 לספירה עד ל797 מוכיח כי הקהילות הללו נעלמו כמעט לגמרי. הסבורים כך תולים זאת בגזרת המלך דגוברט בתחילת המאה ה7 לספה"נ אשר נתן בידי היהודי בחירה בין התנצרות לבין גירוש[8]. אומנם החוקרים בכרך ודובנוב סברו כי לא הייתה הפסקה וכי לגזירתו של דגוברט לא הייתה השפעה משמעותית לטווח ארוך. בכרך מוסיף ומציין כי קימות עדויות ספורות על קיומם של יהודים בגאליה כגון החלטות של הכנסייה מאמצע המאה ה7 על יהודים ועבדיהם וכן קובץ חוקים על יהודים מתחילת המאה ה8 מכל העדויות הנ"ל הסיק כי אין סיבה לומר כי הייתה הפסקה של מאה חמישים שנה בישוב היהודי בגאליה. גם החוקר אברהם גרוסמן נקט בסברת ההמשכיות[9].

מקורם של אותם יהודים בתחילת האלף

נאמרו דעות שונות בין החוקרים בסיבות הגעתם של יהודים לצרפת וגרמניה החוקר גרץ העלה תאוריה כי היהודים הינם צאצאים של חיילים רומאים אשר השתתפו במרד הגדול והביאו בחזרתם נשים יפות מיהודה אשר גידלו את בניהם להיותם יהודים. אומנם גרץ לא מביא לכך שום מקור והדברים אינם מתקבלים על הדעת שקבוצת נשים יצליחו לגדל בנים עם תודעה יהודית בסביבה גויית לחלוטין. אגייס העלה תאוריה נוספת כי יהודים אלו השתייכו לקבוצת עילית מיהודה והרומאים הגלו אותם אחר המרד הגדול בדומה לכך כתבו חוקרים נוספים ויש אשר הרחיקו את בואם לימי מרד בר כוכבא. אך ניתן לומר כי אף אחד לא הביא מקורות לדבריו ודבריהם הם השערה בעלמא וכפי שכתב סלמון היינך כי "אין אנו יודעים מאין באו ואין אנו יודעם כיצד באו"[10].

מעמדם של היהודים באותה תקופה

מעמד היהודים רוב הזמן היה טוב יחסית. היהודים חיו במעורב עם שכיניהם הגויים ואף העסיקו עבדים משכיניהם הגויים והיו גם מקרים שגיירו את אותם עבדים מה שמוכיח על מעמד כלכלי יציב. רק מאמצע המאה ה-5 וביתר שאת במאה ה-6 אנו רואים התחלה של גזירות ייחודיות נגד היהודים כגון הקונציל אשר נחתם בוואן ב-465 נכתב כי על אנשי הכנסייה להימנע מארוחות משותפות עם יהודים. קונציל נוסף מתחילת המאה 6 הרחיב את האיסור לכל נוצרי באשר הוא. בהמשך המאה אנו רואים איסור על יהודים לצאת מן הבתים בחג נוצרי וכן איסור על מינוי שופטים יהודים. מכל הדברים הללו ניתן ללמוד כי קודם הגזירות מעמדם של היהודים עם שכיניהם היה טוב למדי. גזירת שמד כוללת על היהודים אנו מוצאים רק באמצע המאה ה-7 בגזירות דגוברט[11]. אולם ככל הנראה היא הייתה היחידה בהיקף זה[12].

הקהילות היהודיות מתחילת המאה ה-9 ועד לפרעות תתנ"ו (סוף המאה 11)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-9 עם עלייתו של קרל הגדול אשר ממלכתו התאפיינה בסובלנות דתית החלו קבוצות של סוחרים יהודים להתיישב ברחבי צרפת וגרמניה. כך אנו מוצאים עדויות על קבוצת יהודים אשר התיישבה סמוך למקום מושבו של קרל בעיר אאכן שבגרמניה וכן עדויות על התיישבות יהודים בליון ובארל ובנרבון שבצרפת. ההגירה הגיעה בעיקר מספרד ופרובנס ואף מאיטליה. לגרמניה היגרו יהודים אף מצרפת עצמה. הגירה זו התחזקה ככל שהקהילות התפתחו וגדלו[13][14]. הגירה זו שגדלה לאורך המאה ה-9 וה10 הייתה מורכבת ברובה מסוחרים ואנשים אמידים[15]. היהודים הצטיינו כסוחרים ושימשו כמתווכים בין מזרח למערב תוך ניצול קשריהם עם אחיהם בשאר הגולה[16]. ואף ידוע על יהודי בשם יצחק אשר היה חלק ממשלחת דיפלומטית לחליף העאבסי בשנת 797[17]. צאצאיו של קרל הגדול גם המשיכו במדיניות הסובלנות כלפי היהודים. וכך אנו מוצאים כתבי פריווילגיות אשר ניתנו על ידי לואי החסיד לפחות לפני שנת 825 ובהן הוא נותן זכויות ליהודים מסוימים[18]. בין הזכויות אנו מוצאים את הזכות להגנה מפני פגיעה בחייהם הגנה על רכושם והזכות לשכור עבדים נוצרים וכן זכות לאוטונומיה משפטית של היהודים בינם לבין עצמם. גם באיגרת אובגרד הבישוף של ליון אשר נשלחה ללואי החסיד הוא מתלונן על היחס האוהד ליהודים ואף מציין לגינוי את מנהגם של נסיכות החצר לתת בגדים ליהודיות. לואי אף מינה נציב מיוחד של היהודים אף שלא ברור מה היה גבול סמכויותיו דבר זה מראה על יחס אוהד ליהודים. יש לציין גם את סיפור התגיירותו של בודו אליעזר כסימן לרוח הסובלנית ששררה אז בקרב השליטים. גם נכדיו של קרל הגדול המשיכו במסורת זו של הגנה על היהודים על אף החלטות מועצות הכנסייה של מו ופראיס על קידום של חקיקה אנטי יהודית סירב קארל הקירח לחתום ולאשר החלטות אלו[19]. גם לודוויג הגרמני עודד הגירת סוחרים יהודים והתיישבות יהודים במקומות קבועים. ואף ביטל שורה של חוקים אנטי יהודים מן התקופה הרומית. אומנם בסוף השושלת הקרואלינגית אנו רואים שינוי בייחס ליהודים גם מהמון העם והופעתם של עלילות דם שונות. גם בקרב השלטון הסתמן שנוי וקרל הפשוט לדוג' הפקיע קרקעות מן היהודים לטובת הכנסייה[20].

לאחר סיום השושלת הקרואלינגית בגרמניה בשנת 911 עלתה השושלת הסאכסית אשר העלו את כוחם הפוליטי של הכמרים מה שגרם להרעה במצבם של היהודים[21]. גם בצרפת אחר מותו של לואי החמישי ב-987 אשר היה האחרון לשושלת הקרואלינגית באזור זה עלתה השושלת הקאפטינגית מבנה השלטוני של שושלת זה היה פחות ריכוזי ולנסיכים הייתה השפעה מרובה על החלטות בתחום מושבם מה החליש את ההגנה של הקיסרים על היהודים. גם כאן הצטרפה עליית כוחה של הכנסייה לרועץ נגד היהודים[22]. תהליך זה נמשך לאורך המאה ה-10 וה11 עד לפרעות תתנ"ו בסוף המאה ה-11.

התפתחות הקהילות בגרמניה

בסך הכל מאמצע המאה ה-9 ועד פרעות תתנ"ו אנו מוצאים קרוב לעשרים קהילות ברחבי גרמניה. בעמק הריינוס וסביבתו את מגנצא ,ורמזיא שפירא קלוניה טריר ובון. מאוחר יותר בצפון מזרח גרמניה את האלה האמלן והזאלה רסבורג על גדות האלבה. גודל האוכלוסייה היה ככל הנראה בסוף המאה 10 כ-4000 ועד לפרעות תתנ"ו גדלו לכ20000 יהודים[23]. סגנון המהגרים היה של סוחרים אמידים דבר שהיה לו ביטוי במעמד האישה באשכנז אשר היה טוב למדי. גם העולם התורני של יהודי גרמניה פרח והוקמו ישיבות במגנצא--- אשר השפעתן חרגה מעבר למקום יישוביהן וקולן נשמע עד ימינו על ידי יורשיהם הרוחניים של ישיבות אלו העדה האשכנזית על גווניה המרובים.

מעמדם המדיני בשנים אלו היה טוב למדי והם נתפסו כיסוד חשוב בחיי הכלכלה וממילא קיבלו הגנה מן השליטים השונים. אשר מנעו חקיקה אנטי יהודית. אומנם מתחילת המאה ה-10 הורע מצב היהודים בעקבות עלייתה כוחה של הכמורה ככח פוליטי ועלית כוחה בקרב העם וניסיונותיה להצר את רגלי היהודים הן על ידי חוקים אנטי יהודים והן על ידי יצרית ויכוחים ופולמוסים עם היהודים. גם עליית מעמד העירונים אשר נתקנאו בכוחם של היהודים כסוחרים הרע את המצב. דבר זה בא לידי ביוטי בפרעות בשנת בתחילת המאה ה-11 ובסופה בפרעות המכונים פרעות תתנ"ו או בשם מסע הצלב הראשון[24].

התפתחות הקהילות בצרפת

גם כאן הישוב היהודי גדל והתפתח בעיקר מעליית קרל הגדול לאורך המאות העשירית והאחד עשר. אומנם בשונה מגרמניה בצרפת לא הייתה הפסקה בישוב היהודי מתקופת הרומאים. ימי השושלת הקרואלינגית היו תקופה תור הזהב של יהודי צרפת באותה העת. היהודים זכו להגנה מאת השליטים ושימשו כסוחרים דבר שהיה לו השפעה על מעמד האישה שהיה גבוה עקב עזרתן החיונית של הנשים במקרי היעדרות של גברים לטובת מסעות עסקים. על אף שהיו ככה"נ גם במאה העשירית חכמים מובהקים בצרפת חלקם היגר לגרמניה לישיבות מגנצא וורמזיא מה שפגע בקהילות צרפת. רק במאה ה-11 התחילה להיות צרפת מרכז תורני על ידי התלמידים ששבו מגרמניה[25]. סיפור מעמדם המדיני של היהודים בצרפת די דומה ליהודי גרמניה לאחר תום השושלת הקאונגית החלה התקופה הקאפטנגית (987) אשר התאפיינה בחולשת הקיסר ועליית כוחם של הנסיכויות וכל קהילה נקבע מצבה לפי השליט המקומי. ניתן לומר בכללות כי היהודים לא חיו כמיעוט נרדף ואף לא נפגו בפרעות תתנ"ו אך סבלו מידי פעם מפרעות הגויים[26]. גם כאן אחד הגורמים לפרעות אלו היא עליית כוחה של הכנסייה אומנם קנאת העירונים הייתה במידה פחותה.

התפתחות בית המדרש האשכנזי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות אשכנז הייתה נודעת בבתי המדרש שלה אשר היו למרכזי תורה מפוארים והדים מתורתם קיימים עד ימינו אנו. השפעת החכמים בקהילות אלו על כל תחומי החיים הייתה עצומה. קהילות אלו התאפיינו דבקות בהלכה ובמנהג. ושמירת תורה ומצוות היו לאבן יסוד בחייהן וכך תיאר יהדות זו בסדר רב עמרם גאון:

"ובכל קהילות אשכנז כולם זכורים לאלף טובות וברכות. שכולם מלאים תורה ומצוות כרימון ומעשיהם נאים ומחמירין בבדיקת טריפה ובטבילת הנדה ובכל מה שראוי להחמיר"

ניתן לראות כי רוב חכמי אשכנז התייחסו לחמש משפחות מרכזיות קלונימוס מכיר אבון משפחת ר"י הכהן ומשפחת ר' דוד הלוי. דבר זה הייתה לו השפעה מרובה ביחס למנהגים והיצמדות יוצאת דופן אילהם[27].

הגירת משפחת קלונימוס

העדויות הראשונות על הימצאות תלמידי חכמים בגרמניה הן מן תחילת המאה ה-10 וקשורות בסיפורה של הגירת משפחת קלונימוס מלוקא שבאיטליה למגנצא. אומנם קיימים עדויות מוקדמות יותר בכתב הפריווילגיות של לואי החסיד לרבי דומטואס מה שמעלה השערה כי הייה תלמיד חכם. וכך גם מסתבר כי קהילות אלו שחייהם היו מושתתים על שמירת תורה ומצוות ולימוד תורה לא דאגו כי תלמידי חכמים ישהו בתוכם אומנם לא הגיעו אלינו עדויות על כך[28]. כמו כן קיימים סיפורים שונים על הגירה לוורמזיא על ידי רבי אבון הגדול ממנש וכן רבי אשר מהעיר ויטרי.

העדות המרכזית לסיפורם של משפחת קלונימוס הוא רבי אלעזר מוורמזיא בעל הרוקח:

"ובאו... בעיר אחת ושמה לוקא ושם מצא רבי משה...בן רבי קלונימוס... הוא ובניו... ושאר אנשים חשובים הביאם המלך קרלא עמו מארץ לומברדיה והושיבם במגנצא ושמה פרו וישרצו"[29].

עדות דומה אך שונה מופיעה בשו"ת מהרש"ל ובה אף נכתב זמן מעשה זה שנת תתמ"ט לחורבן. תחילת המאה העשירית (917). בין החוקרים קיימות מחלוקת מי הוא אותו קרל שד"ל טען כי אין ליחס משמעות לזמנים וקרל הוא קרל הגדול ולכך הגירתה של המשפחה הייתה בסוף המאה השמינית או תחילת המאה שאחריה. ישנם חוקרים המאחרים את זמן ההגירה לסוף המאה ה-9 ואת קרל מזהים כקרל הקרח או השמן. וישנה השערה שלישית כי ההגירה נעשתה בסוף המאה ה-10 ע"י הקיסר אוטו השני. אברהם גרוסמן לעומת כן טען כי יש להזניח את החלק של הבאתם על ידי קרל הגדול שככל הנראה הייתה חלק מאפלוגטיקה של קשירת מעשיות בקרל הגדול[30]. ומעדיף לקיים את הזמן המופיע במהרש"ל. ומתארך את זמן ההגריה לשנת 917 כאמור[31].

יהיה זמנם אשר יהיה ברור כי משפחת קלונימוס הייתה מרכזית בישוב היהודי במגנצא, ובניה היו מחשובי ומנהיגי הקהילה. רבי משה ברבי קלונימוס היה מגדולי הדור, אומנם אלינו הגיע בעיקר פיוטיו ודבריו המופעים בתורת הסוד באשכנז אשר הוא נחשב לאביה כמובא ברוקח.

מרכזי התורה הבולטים של התקופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השניה של המאה העשירית אנו מוצאים שני חכמים מרכזים רבי יהודה ברבי מאיר הכהן המכונה רבי ליאון או ליאונטין אשר לימד תורה במגנצא תלמידו המפורסם ביותר הוא רגמ"ה אשר כתב עליו כי לימדו את רוב תורתו וחולק על פסק של הגאונים מפני דבריו[32]. זמן לידתו משוער 930-940. אנו מוצאים בספר התשב"ץ[33] כי רבי יצחק הלוי שימש לפניו בבחרותו מה שמעלה את ההשערה כי חי לכה"פ בשנת 1010[34]. חכם נוסף מרכזי בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11 הוא רבי שמעון בן רבי יצחק נולד בערך בד"א ת"ש וי"א בד"א תש"י (1040-1050)[35]. ר"ש בר"י היה ראש לפייטני אשכנז ומגדולי הדור מתלמידיו הוא רבי אליעזר הגדול ועוד חכמים נוספים.

רבינו גרשום מאור הגולה

זמנו היה בשליש האחרון של המאה ה-10 עד אמצע המאה ה-11. בזמנו הפכה מגנצא למרכז לימוד התורה והייתה המרכז החשוב ביותר בכל רחבי המרחב האשכנזי. רגמ"ה נחשב ראש וראשון של חכמי אשכנז ומנחיל תורתה לדורות הבאים ותלמידיו היו ראשי הישיבות בדור שאחריו. רבו היה כאמור רבי יהודה ברבי מאיר הכהן. ובמהרש"ל כתב כי קיבל תורה גם מרב האי גאון[36]. רבינו תם מעיד כי אף חכמי הספרדים יושבי נרבונא וספרד שימשו לפניו[37]. מקור מוצאו אינו ברור תאריך פטירתו יש אומרים כי הוא בד"א ת"ת (1040) אך יש חוקרים המפקפקים ביחוס זה ומקדימים לד"א תשפ"ח (1028)[38]

מרכזי התורה באשכנז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת מגנצא

כאמור את המשך הנחלת התורה באשכנז המשיכו תלמידי רגמ"ה. תלמידו רבי אליעזר הגדול מילא את מקומו בראשות הישיבה במגנצא. ככה"נ רש"י לא למד אצלו מה שמקדים את זמנו לפני 1060. אברהם גרוסמן שיער כי זמנו הוא בין השנים 990-1050. משפחתו של רבי אליעזר היא מהמשפחות החשובות הלא היא משפחת רבי אבון הגדול. תלמידיו היו גדולי החכמים ברבע השלישי של המאה 11 בהם רבי יצחק הלוי רבו של רש"י וראש הישיבה בוורמזיא וכן רבי יצחק ברבי יהודה אף הוא רבו של רש"י[39].

תלמיד נוסף של רגמ"ה הוא רבי יעקב בן רבי יקר רבו המובהק של רש"י. לידתו היא ככל הנראה ב-983- 990. זמן פטירתו על פי מצבתו אשר נמצאה במגנצא הוא ד"א תתכ"ד (1064). רבינו היה זקן בפטירתו וכך היה נהוג לכנותו[40]. מקום פעילותו אינו ברור מצד אחד קיימים עדויות לשהותו בוורמזיא. ובהם עדותו של בעל הרוקח[41]. וכן סבורים מרבית החוקרים כי פעילותו הייתה בוורמזייא. אך ניתן לראות מלשונותיו של רש"י עליו כי לא למד לפניו בוורמזיא אלא במגנצא ואף מקום לידתו וקבורתו שם. ויתכן שהיה גם וגם ורש"י למד לפניו במגנצא וכן סבור החוקר אברהם גרוסמן[42]. ישנם עדויות על פעילותו בקלן. בתוספות על מסכת עירובין מופיע כי שימש כאב"ד[43].

חכם מרכזי באותה התקופה ואף מעט מוקדם ברבע השני של המאה ה-11 הוא רבי יהודה הכהן אשר יש להזהר מלהחליפו ברבי יהודה ברבי מאיר הזקן רבו של הרגמ"ה. יתכן והיה נכדו של רבו של הרגמ"ה אך אין לכך הוכחה מוחלטת. רבי יהודה נראה כי היה תלמיד חכם מובהק כבר בתקופת רבו הרגמ"ה. רבי יהודה היה מחכמי מגנצא אך פעל גם בוורמזיא. שאלות רבות הופנו אליו מכל המרחב האשכנזי אולם ככל הנראה לא שימש בתפקיד רשמי בישיבת מגנצא[44].

מבערך 1060 שימש רבי יצחק ברבי יהודה כראש הישיבה במגנצא. רבי יצחק שמע גם מרגמ"ה אך רבו המובהק היה ר"א הגדול יש לציין כי במהרש"ל כתב כי קיבל אף הוא מרב האי גאון. רבי אברהם זכות בספר היוחסין קבע כי זמן פטירתו הוא ד"א תת"ל (1070). אברהם גרוסמן כתב כי קיים סימוכים כי היה חי לפחות עד שנת 1085 ותאריך פטירתו יש לקבוע בערך בין השנה הנ"ל לבין 1090. בין תלמידיו ניתן למנות את רש"י רבי אליקים הלוי ועוד מגדולי החכמים אשר פעלו בגרמניה וצרפת[45]. חכם נוסף אשר פעל במקביל לרבי יצחק הוא רבי שמואל בן רבי דוד הלוי וכן פעל גם לאחר פטירתו של רבי יצחק. רבי שמואל בר"ד היה לבכיר החכמים במגנצא. עימו פעל רבי שמואל ברבי יהודה הכהן. האחרון האריך חיים עד פרעות תתנ"ו עד שנרצח באותן מאורעות. באשר לרבי שמואל הלוי ניתן לדייק כי חי זמן רב אחר פטירת רבי יצחק[46].

מרכז התורה במגנצא המשיך עד סוף המאה ה-11 עד לפרעות תתנ"ו אך לאחר פטירת רבי יצחק ברבי יהודה כבר לא היה בשיא זוהרו. ונחלש כוחו ניתן למנות מספר סיבות לדבר:

  1. השריפה שהתרחשה ב-1084 במגנצא וההגירה בעקבותיה לשפירא.
  2. עלייתה של ישיבת וורמיזא והאפלתה על בלעדיות הישיבה במגנצא. כך שבסוף המאה היו אף תלמידים שנסעו ממגנצא במיוחד לוורמיזא.
  3. התפתחות בית המדרש של רש"י בטרוייש בצרפת.

יש להוסיף כי אף המעמד של היהודים אצל הגויים נחלש ועוינות החלה לצוף באופן גלוי כלפי היהודים. מה שהחליש עוד יותר את מרכזים תורנים אלו[47].

ישיבת וורמיזא

אין חולק כי ישיבת מגנצא הייתה הישיבה הבכירה והקדומה מבין ישיבות גרמניה בפרט והמרחב האשכנזי ככל. אך משהוקמה ישיבת וורמיזא על ידי רבי יצחק הלוי[48]. דרך כוכבה ולאחר פטירת רבי יצחק ברבי יהודה ראש ישיבת מגנצא אף עלה כוחה של ישיבת וורמיזא על ישיבת מגנצא בין השנים 1085-1090[49]

אל אף שהקהילה בוורמיזא קיימת כבר מתחילת המאה ה-11 הפיכתה למרכז תורני קרתה לכאורה באמצע המאה על ידי רבי יצחק בן רבי אלעזר הלוי המכונה גם רבי יצחק סג"ל. על זמן פטירתו כתב רבי אברהם זכות בספר יוחסין שלו כי היה בשנת תת"ל (1040) רבים מהחוקרים הלכו לפי זמן זה. אברהם גרוסמן טען כי קשה לקיים תאריך זה לאחר שאנו מוצאים שרש"י חזר חמש שנים לאחר שובו לטרוייש לוורמיזא לדון לפני ר"י הלוי מה שמאחר את זמן פטירתו ככל הנראה ל-1075-1080[50]. בקשר ללידתו הובא בספר התשב"ץ[33] כי שימש בבחרותו גם לפני רבו של הרגמ"ה רבי יהודה ברבי מאיר הכהן הזקן מה שמקדים את זמן לידתו לבערך שנת 1000. רבו המובהק הוא רבי אליעזר הגדול אף שימש גם אצל רגמ"ה וכאמור בבחרותו גם אצל רבי יהודה ברבי מאיר הכהן רבו של הרגמ"ה. ר"י הלוי היה אחד מרבותיו המובהקים של רש"י אשר בא ללמוד אצלו אחר לימודיו אצל רבי יעקב בן רבי יקר. חכמים נוספים אשר היו מתלמידיו ניתן למנות את רבי שלמה ברבי שמשון אשר מדויק יותר לכנותו כתלמיד חבר. ר"ש בר"ש מילא את מקומו של ר"י הלוי בראשות הישיבה. כמו כן רבי מאיר אביו של רשב"ם למד לפניו ורבי אליקים ברבי משולם הלוי ראש הישיבה בשפירא. וחכמים נוספים. גם בניו של ר"י הלוי למדו לפניו והיו מחכמי וורמזיא בדור שאחריו[51]

חכמים נוספים אשר היו משמעותיים באותה תקופה בוורמיזיא הם רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ אשר שימש כש"ץ קהילת ורמיזא והיה מגדולי הפייטנים הקדומים של קהילה זו. הוא ר"מ אשר מייחסים לו את הפיוט "אקדמות".

לאורך שנות כהונת ר"י הלוי כראש ישיבה הלכה הישיבה והתפתחה. וגם לאחר פטירתו המשיכה הישיבה לפרוח תחת הנהגתו של רבי שלמה ברבי שמשון שבשל שמם הזהה יוחסו רבות מתורתו לרש"י. וכך אע"פ שהיה מגדולי אשכנז בסוף המאה ה-11 לא הגיע לידי הפרסום הראוי לו. רשב"ש היה פעיל מאחרי פטירת ר"י הלוי בשנת 1075 בערך עד פרעות תתנ"ו בהן הוא נרצח הוא אשתו ובניו. רבו של רשב"ש היה גם רבו של רש"י רבי יעקב ברבי יקר. תיאורים שונים הגיעו לידינו על שנוים שהנהיג רשב"ש בשונה מן המנהג שקבע ר"י הלוי למורת רוחם של בניו של ר"י הלוי אשר ביקשו לשמר את המנהג הקדום. במחלוקת זו רש"י היה לצד בניו של רבו. גם רבי קלונימוס ברבי שבתי היה מגדולי הדור וממרביצי התורה בישיבה. כמו כן היו בניו של ר"י הלוי אף הם חכמים בישיבה אך ניכר שמעמדם נפל מאשר שני החכמים הראשונים רשב"ש ורבי קלונימוס בר"ש.

חכמים מרכזיים נוספים מתחילת המאה ה-10 עד לפרעות תתנ"ו

רבי אלייקים בן רבי משולם הלוי אשר קיבל תורה ברבי יעקב ברבי יקר רבי יצחק הלוי ורבי יצחק ברבי יהודה בין תלמידיו ניתן למנות את בני המכירי[52]. בסוף ימיו עבר לשפירא, שם שימש כרב וראש ישיבה ושם נפטר בערך בשנת ד'תת"ס (1100), את מקומו ירש חתנו הריב"א, שהיה ראש וראשון לבעלי התוספות באשכנז.

מרכזי התורה בצרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מתחילת המאה 11 אנו מוצאים עדויות לקיומם של תלמידי חכמים באזור צפון צרפת. אך לא היו קיימים מרכזים גדולים בגרמניה ורוב חכמי צרפת של תחילת המאה 11 ואף אמצעה היו נוסעים לישבות במגנצא וורמזיא. בין החכמים שהיו בצרפת אנו מוצאים את רבי יוסף טוב עלם אשר חי בין השנים 980-1050 ואת רעהו רבי אליהו הזקן בנו של רבי מנחם ואחיו של חכם נוסף מגדולי חכמי צרפת רבי יצחק בן מנחם. רבי אליהו מנש היה הפייט של הפיוט "אמת יהגה חיכי" ורבו היה הרגמ"ה ממגנצא. וזמן פעילותו הייתה בערך עד 1060[53].

מ1066 עת שובו של רש"י לעיר הולדתו טרויש זרח כוכבה של ישיבות צרפת והישיבה שהתחילה ממספר תלמידים בודדים התפתחה והייתה לישיבה מרכזית אשר שמעה הלך עד ארצות הסלאבים וביזנטיון ואף מגרמניה היו נוסעים ללמוד בישיבתו של רש"י. מישיבה זו התפתחה בתחילת המאה ה-12 ישיבותיהם של בעלי התוספות. הסיבות לפריחה הגדולה של ישיבת רש"י מלבד אישיותו הגדולה כמובן היא פרעות תתנ"ו אשר החריבו את הקהילות בגרמניה אך פסחו על קהילות צרפת[54] חלק מתלמידיו של רש"י הם: ריב"ן חתנו אשר אף השלים את פירושו למסכת מכות חי בסוף המאה האחת עשרה תחילת המאה ה-12. רבי שמעיה אשר עזר לו בכתיבת פירושו על התורה ורבי שמחה מויטרי בעל מחזור ויטרי.

גזירות תתנ"ו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

בשנת 1095 נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר בירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (בשנת 1099).

מזרח אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות מזרח אירופה

החל מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-14 התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים. יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

ישנה מחלוקת האם לאחר ההגירה האשכנזית הגדולה למזרח אירופה החל מהמאה ה-16, המרכיב המרכזי של קהילות אלו היה מהמהגרים האשכנזים או מיהודים שנכחו קודם לכן (בעיקר החל מהמאה ה-13) באזור. בעוד שבאופן מסורתי מרבית החוקרים דגלו באופציה הראשונה, ססיל רות טען כי סך יהודי אשכנז (דהיינו גרמניה, אוסטריה וסביבתן) היה 150,000 בשנת 1500, בעוד שיהודים לא-אשכנזים שישבו במרכז ובמזרח אירופה נאמדו בכ-230,000. הוא משער כי נוסח אשכנז גבר על היהדות "המקומית" לאחר הגירות של אשכנזים והטמיע את היהודים הלא-אשכנזים באירופה תחת שם זה, בדומה למצב של יהודי ספרד עם קהילות אחרות שהיו קיימות טרם הגעתם של מגורשי ספרד שיהדותם גברה על אלו המקומיות.[58] על בסיס טענתו של רות, הציעו ורנר וינטר ואדגר פלומה כי במזרח אירופה טרם הגירות האשכנזים, ישבו כ-300,000 יהודים לא-אשכנזים (שרבים מהם צאצאי יהודי האימפריה הביזנטית וחלקם ייתכן גם היה צאצאי מהגרים מקהילות ארצות האסלאם, שרידי הכוזרים, וצאצאי גרים ממוצא רוסי ופולני) שקיבלו על עצמם את מנהגי יהדות אשכנז בשנת 1500; לדידם במאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי מזרח אירופה לכחצי מיליון.[59] מנגד, אחרים כגון סרג'ו דלה-פרגולה[60] וכן גם אריאלה גלדשטיין ומיכאל האמר,[61] על בסיס מקורות היסטוריים וגנטיים, טוענים שההגירה האשכנזית היוותה את הגורם המרכזי לגידול הדמוגרפי של קהילות מזרח אירופה ולפיכך עיקר שורשיהם הוא ממערב ומרכז היבשת. הצמיחה הדמוגרפית לטענתם מוסברת, דרך הצגת נתונים סטטיסטיים המוצגים בצורה השוואתית, בכך שהיהודים שהיגרו לאזור התאפיינו בשיעור ילודה גבוה לעומת שיעור תמותה נמוך בפער משמעותי מהאוכלוסייה המקומית ולכן הדבר מספיק כדי להסביר את הצמיחה המהירה המסתמנת ממפקדי האוכלוסין של תקופה זו.

בתחילת המאה ה-16 מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. באמצע המאה ה-18 זינק מספר היהודים לכ-750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. הזינוק במספר היהודים נבע מהגירה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה-16, ומשיעור ילודה גבוה. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודי פולין ביקשו מפלט בגרמניה, וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה ה-18 כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים – תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. במשך השנים אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל. בתקופה זו התבלטה תופעת "העיירה היהודית" (שטעטל), שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, מה שהשפיע על צביונה התרבותי.

במהלך המאה ה-19 עלה השימוש במושג "יהודי המזרח" (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה.

בארצות האסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעות על קשרים בין יהודי אשכנז ליהודי מצרים ידועים לנו מן הגניזה הקהירית במאה ה-11. נוסף לכך היו גלי עלייה לארץ ישראל בתקופות שונות, בעיקר לאחר רדיפות באירופה. גלים כאלה ידועים לדוגמה בראשית המאה ה-13 (עליית בעלי התוספות), ולאחר מכן בסוף המאה ה-14, לאחר המוות השחור. קהילה אשכנזית התקיימה בירושלים במאות ה-15 וה-16. מקהילה זו נמצאו בגניזה הקהירית אחד המסמכים הקדומים ביותר ביידיש, בהם "רחל זוסמן" כותבת לבנה שהתערה בקהילה היהודית במצרים.[62] יהודים נוספים ממוצא אשכנזי הגיעו לארצות האסלאם באופן עקיף, לאחר שהיגרו לספרד כדי ללמוד תורה וקבלה וגורשו יחד עמם מחצי האי האיברי לאחר גזרות קנ"א או בגירוש ספרד לארצות האימפריה העות'מאנית. מגורשים אלה זכו לשם המשפחה "אשכנזי" שמעיד על מוצא אבי המשפחה מקהילות אשכנז, ועל פי רוב נטמעו בקהילות המגורשים האחרות. יהודים אשכנזים המשיכו להגר לעולם המוסלמי, ובפרט לארץ ישראל, גם במהלך "העת החדשה" כדי למצוא מפלט בשל רדיפות דתיות באירופה או בשל עיסוקם כסוחרים. בהגירות מאוחרות אלה שמרו על מנהגיהם האשכנזיים ולא אימצו מנהגים מקומיים או ספרדיים.

המאה ה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – תנועת ההשכלה, אמנציפציה, השואה השקטה, המהפכה הרוסית (1917)

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה ה-18; לקיבוץ הראשון ניתנה בהדרגה אמנציפציה, בעוד שהאחרונים היו רחוקים מכך ונתונים היו ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית של 1917. במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית – אם בראשית המאה ה-19 נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה – ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית. בעקבות כך החלו תופעות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, לדוגמה, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה – בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת.[63] במיוחד ברוסיה, נותרה החברה היהודית מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר פעילות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם.

המאה ה-19 והמאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יודאופולוניה, נאציזם, המפלגה הנאצית, השואה, משפט הרופאים, ציונות, עלייה לארץ ישראל

הקהילות האשכנזיות באירופה שגשגו החל מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20, עת פרצה השואה. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר שהוביל להגירת כ-2.5 מיליון איש ממזרח אירופה,[64] רובם היגרו לארצות הברית. מבין המהגרים, עשרות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרחשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים. כך, לדוגמה, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו מספר תנועות יהודיות לאומיות: ציונות, בונדיזם, טריטוריאליזם יהודי, אוטונומיזם יהודי ולהן גוונים ותתי-זרמים. ב-1939 היוו האשכנזים כ-90% מהיהודים בעולם[65][66] ולהערכת סרג'ו דלה-פרגולה, נכון לשנת 2008, היוו כ-75%.[67]

רובם המוחץ של הנרצחים בשואה היו מיהודי אשכנז, בעיקר ממזרח וממרכז אירופה. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ-3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.

המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אשכנזים (ישראל), נוסח אשכנז
עמוד ראשי
 ראו גם – האנטישמיות החדשה, הכחשת השואה, תאוריית הקשר על ממשלת הכיבוש הציונית, השואה השקטה, אנטי-ציונות

תפוצת יהודי אשכנז כוללת את ישראל, אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה. ארצות הברית היא מקום ריכוזם הגדול ביותר במאה ה-21. נכון להיום, יוצאי ארצות אשכנז מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר בעם ישראל, כ-75% מכלל היהודים בעולם.

מחקרים בגנטיקה של יהודים אשכנזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מחקרים גנטיים על יהודים
עמוד ראשי
 ראו גם – הגניוס היהודי

בעשורים האחרונים זכתה הגנטיקה של יהודי אשכנז להתעניינות רבה במחקר הגנטי, ופורסמו מחקרים רבים בנושא זה. לפי הסברה המקובלת במחקר בן-זמננו, מקורה של יהדות אשכנז הן בעם ישראל הקדום והן מגרים שהצטרפו לעם היהודי במרוץ הדורות.

כמחצית, או יותר ממחצית מהמטען הגנטי של יהודי אשכנז, מקורו במזרח התיכון הקדום.[68] מחקרים רבים שהתמקדו בחלק הזכרי של הגנום (המתבסס על כרומוזום Y העובר מאב לבנו) הראו כי מוצאם של רוב השושלות האבהיות של יהודי אשכנז הוא במזרח התיכון.[68][69] שושלות אבהיות אלו משותפות לאוכלוסיות יהודיות אחרות וכן לאוכלוסיות לא-יהודיות מודרניות אחרות באזור הלבנט, כמו הסורים, הלבנונים והפלסטינים, כמו גם לערביי מדינות המפרץ הפרסי.[68][70] טרם פורסמו מחקרים גנטיים שעורכים השוואה בין תושבי ישראל ויהודה בתקופת הברזל או בתקופת בית שני ליהודים בני זמננו, אך מחקרים שעסקו באוכלוסיות המזרח התיכון בתקופות קדומות יותר, בהן כנען בתקופת הברונזה והרי זגרוס בתקופה הכלקוליתית, חשפו קשר בין הדנ"א האוטוסומלי שנמצא בשלדים מאתרים שיושבו בידי אוכלוסיות האלו לבין זה של יהודים אשכנזים בני זמננו.[71][68]

בה בעת, מחקרים אוטוסומליים מראים כי רוב המחצית השנייה של המטען הגנטי של אשכנזים מקורו ככל הנראה מאוכלוסיות אירופאיות, בעיקר מדרום אירופה (כולל איטלקים ויוונים). בגנטיקה האשכנזית קיימת גם תרומה גנטית מאזורים אחרים באירופה, ובהם צפון-מערב אירופה (בין 3% ל-8%) ומזרח אירופה (בין 8% ל-12% בממוצע). ככלל, השושלות האימהיות של רוב האשכנזים מקורן באירופה ובמזרח התיכון, ומיעוטן ממקומות לא צפויים, כדוגמת סין וצפון אפריקה.[68]

87.2% מהמטען הגנטי האוטוסומלי של יהודי אשכנז קשור לזה של יהודי ספרד, ונראה כי שתי האוכלוסיות מקורן באותה האוכלוסייה שחייתה במאה הראשונה עד השישית לספירה. 79.6% מהמטען הגנטי של יהודי אשכנז קשור לזה של הקהילה היהודית הרומניוטית ביוון. יהודים איטלקיים אשכנזים וספרדים חולקים גם דנא אוטוסומלי שמקורו צפון איטלקי, ואינו קיים אצל הרומניוטים. דנא צפון איטלקי זה מתבטא בכ-9% מהדנא האוטוסומלי היהודי-ספרדי, 10.8% מהדנא האוטוסומלי היהודי-אשכנזי, ו-13% מהדנא האוטוסומלי היהודי-איטלקי.[68]

מחקרים גנטיים מראים כי האוכלוסיות היהודיות של דרום אירופה בעת העתיקה נוסדו על ידי גברים יהודים ממוצא ישראלי קדום, אשר נישאו לעיתים לנשים לא יהודיות שהתגיירו, בדרך כלל מרצון. מספר מועט של גברים לא יהודים גם כן התגיירו והצטרפו לקהילות אלו. נראה שנישואי תערובת עם גרים מאוכלוסיות מקומיות נמשכו במידה מצומצמת יותר גם לאחר שיהודים מהקהילות הללו היגרו לארצות מצפון לאיטליה, אף על פי שאין תיעוד רב לתופעה זו. ידוע למשל כי גברים ונשים גרמניים התגיירו והצטרפו לקהילות היהודיות שהתקיימו באזור בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים, אך תופעה זו דעכה בעקבות התגברות הרדיפות נגד הקהילות היהודיות באותם האזורים.[68]

במחקר שפורסם בדצמבר 2022, נעשה שימוש בנתוני גנום חדשים שהתקבלו מבית קברות יהודי מימי הביניים שהתגלה בעיר ארפורט שבגרמניה. מהמחקר עלה כי בארפורט התגוררו במאה ה-14 לפחות שתי קבוצות יהודיות קשורות זו בזו אך נבדלות גנטית: הראשונה קשורה קשר הדוק לאזור המזרח התיכון ודומה במיוחד לאוכלוסיות יהודיות מודרניות כדוגמת יהודי צרפת וגרמניה ויהודי טורקיה, ובקבוצה השנייה הייתה תרומה ניכרת מאוכלוסיית מזרח אירופה. בקרב אשכנזים שמוצאם ממזרח אירופה כבר לא ניתן למצוא את השונות הזו שאפיינה את קהילת ארפורט במאה ה-14, ובמקום זאת, הגנום שלהם מעיד על תערובת של שתי הקבוצות הללו (עם כ-60% מהקבוצה הראשונה ו-40% מהקבוצה השנייה), מה שעשוי להצביע על כך ששתי הקבוצות הללו התערבבו זו בזו לאורך השנים.[72]

בקרב הציבור נשמעת לעיתים טענה כי מקור העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני של חלק מהאשכנזים במקרי אונס של נשים יהודיות בידי קוזאקים בשנות ה-40 של המאה ה-16. ככל הנראה זהו מיתוס ותו לא, שכן אין ראיה לקלט גנטי (Y או אוטוסומלי) מהקוזאקים בקרב אשכנזים. למעשה, עולה כי התרומה הסלאבית לדנא האוטוסמלי של אשכנזים מקורה בנשים מפולין.[68]

מחקר גנטי בהובלת ד״ר שי כרמי ופרופ׳ איציק פאר מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, מצא כי מקורם הגנטי של הרוב המוחלט של היהודים האשכנזים הוא בקבוצה מצומצמת של 350 יהודים בלבד שחיו לפני כ-800 שנה, בתקופה שבה שושלות תורשתיות יהודיות רבות אחרות נכחדו. מוצא הקבוצה מעורב – חציו אירופאי וחציו מזרח-תיכוני.[73]

מחקר אחר, שהתמקד בחלק הנקבי של הגנום, שעובר מאם לבת במעין שושלת אימהית, מצא כי בקרב היהודים האשכנזים הרוב המכריע של השושלות האימהיות לא הגיעו מהמזרח התיכון או מהקווקז אלא מאירופה עצמה, וההשערה היא שנשים מקומיות דרום-אירופאיות התגיירו ונישאו למהגרים מהמזרח התיכון (הגנום הזכרי).[74] קובץ מחקרים של 30 חוקרים מ-9 מדינות שפורסם באוניברסיטת וויין במישיגן, מראה כי מוצא היהודים האירופאים, המכונים אשכנזים, הוא לבנטיני ודרום-אירופאי.[75]

יהודים אלו באו ככל הנראה מאיטליה, והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־איטלקי־לטיני והחלו לדבר גרמנית עתיקה שהיא מקור היידיש. בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, הסתגרותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מעברית (אשר כונתה בפי יהודי אשכנז "לשון הקודש") ומהניבים היהודיים הקודמים, אפשרו את היווצרות היידיש על ניביו הרבים והשונים ברחבי אירופה.

ישנה אסכולה במחקר הגנטי שטוענת כי אין מוצא כלל האשכנזים אחיד, לדברי החוקרים הללו ישנו הבדל ברור בגנים של האשכנזים במזרח אירופה אל מול האשכנזים מרכז אירופה. אולם ישנם חוקרים הטוענים כי מחקריהם מצביעים על כך שהמזרחיים הם ברובם צאצאים למהגרים מן המערב, שהגיעו לפולין וסביבותיה ואז התבדלו גנטית מיתר האשכנזים, בגלל שיעורי ילודה גבוהים ותנאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים טובים יותר, וכן תמותת תינוקות נמוכה במיוחד, נישואים מוקדמים ופוריות גבוהה.[76] על פי שיטה זו לאשכנזים מזרחיים ומערביים מוצא משותף, וההבחנה התרחשה בהמשך.[77]

תאוריות פסבדו-מדעיות על מוצאם של היהודים האשכנזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת טענה שמוצאה של יהדות מזרח אירופה הוא בהתגיירות הכוזרים. טענה זו, שמקורה בתאוריות קשר (תאוריית קונספירציה) וספרות פסבדו-היסטורית (היסטוריית-כזב), זכתה לפופולריות בחוגים שונים, מאנטישמים ועד ארתור קסטלר.

מרבית חוקרי ימי הביניים המודרניים פוסלים טענה זו מפני שעצם ההתגיירות עצמה מוטלת בסימן שאלה ותיאורים של נוסעים מהתקופה לא מעידים על נוכחות רחבה של הדת היהודית באזור, ולפיכך ההנחה היא שאם התרחש גיור שכזה הרי שהוגבל לשכבות מצומצמות באוכלוסייה. בנוסף לכך, ממלכת הכוזרים קרסה במאה ה-10, אך הנוכחות היהודית באזורי מזרח ומרכז אירופה בשנים שלאחר מכן (עד למאה ה-13) הייתה מזערית ולא ידוע על אף מרכז יהודי גדול באזורים הללו, או באזורים הסמוכים להם, על אף המקורות ההיסטוריים הרבים שנשתמרו מממלכות האזור.[78] מעט המקורות המתייחסים לקהילות יהודיות באזור טרם ההגירה האשכנזית, מגיעים ברובם המוחלט מאתיים-שלוש מאות שנה לאחר קריסת הממלכה, בסמיכות ובמהלך תקופת הכיבושים של דוכסות ליטא באזור, ובשטחים שעליהם השתלטה דוכסות זו (שרובם המוחלט מחוץ לשטחים בהם הכוזרים שלטו). מעדויות אלה ניכר שצביון הקהילות הללו הוא ביזנטי לחלוטין, ומכאן שהורכבו בעיקרן ממהגרים מהקהילות היהודיות של ביזנטיון, שאיתן היה להם גם קשרי משפחה ומסחר.[79]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חיים הלל בן-ששון, יהדות אשכנז, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ג.
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א (474 עמ').
  • ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט.
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1992.
  • אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה (633 עמ').
  • ישראל מ' תא-שמע, הלכה, מנהג ומציאות באשכנז, 1100 - 1350, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • ישראל מ' תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003.
  • אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008.
  • מחקרים בתולדות יהודי אשכנז - ספר יובל לכבוד יצחק (אריק) זימר, אוניברסיטת בר-אילן, 2008.
  • יעקב צבי צימלס, אשכנזים וספרדים
  • איל לוינסון, ויגדלו הנערים - מגדר ומיניות באשכנז בימי הביניים, הוצאת מרכז שזר, 2022

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות אשכנז בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ יהודה זיו, על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין, בבלוג עונג שבת (עונ"ש)
  2. ↑ Ashkenaz באנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה.
  3. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו
  4. ↑ האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, עמ' 43 ואילך
  5. ↑ הערה החוקר אברהם גרוסמן כתב כי עדות על המצבה מסתברת לאור העדויות מהעיר קלן מספר שנים לאחמ"כ אך את חלקה השני של העדות כתב כי ככל הנראה איננה נכונה על סמך השיבוש בשמה של העיר שלא הייתה נקראת כך בתקופה המדוברת. אומנם טענה זו אינה מוכרחת כי מדובר בהעתקה מאוחרת.
  6. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 2 במבוא
  7. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, עמ' 33
  8. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, עמ' 33
  9. ↑ א"ג, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 13
  10. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו,, עמ' 30 ואילך
  11. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו,, עמ' 47 ואילך
  12. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 13 ואילך
  13. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 13
  14. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' מבוא עמוד 4
  15. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 5
  16. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו,, עמ' 70
  17. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו,, עמ' 73
  18. ↑ אחד מכתבי הזכויות ממוען לרבי דומטאוס ובנו שמואל. באיגרת מצוין את התואר רבי מה שמעלה השערה שהרבי דומטאוס היה יהודי תלמיד חכם ראה מרכזי התורה והתפתחות הקהילה האשכנזית.
  19. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 15
  20. ↑ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו,, עמ' 109 ואילך
  21. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' מבוא 11
  22. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 16
  23. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 8 ואילך
  24. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 11 ואילך
  25. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 42
  26. ↑ א"ג, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 33
  27. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 400 ואילך
  28. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 28
  29. ↑ פירוש התפילה לרבי אלעזר מוורמיזא
  30. ↑ על אף שבקרב היהודים דבר זה לא היה מצוי עד כלא קיים
  31. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 27 ואילך
  32. ↑ הובא בשו"ת מהר"ם דפוס פראג סימן רסד. וכן אברהם גרוסמן חכמי אשכנז הראשונים ע' 80
  33. 1 2 ספר התשב"ץ לבי שמשון בן רבי צדוק סימן תקע"ה
  34. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 85 ואילך
  35. ↑ וויס, שמות חכמים, עמ' נו
  36. ↑ שו"ת מהרש"ל סימן כ"ט
  37. ↑ רבינו תם בספר הישר חלק השו"ת.
  38. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 111
  39. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 175 ואילך
  40. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 234
  41. ↑ בו כותב על רבי קלונימוס איש רומי בבואו לורמזיא אחר פטירתו של רבי יעקב בו רבי יקר הוא באור זרוע ח"ב רע"ה
  42. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 243
  43. ↑ תוספות עירובין דף מ' עמוד א'. מה שמישב את מעמדו מול רבי אליעזר הגדול.
  44. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 175 ואילך
  45. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 289 ואילך
  46. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 321 ואילך
  47. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 359
  48. ↑ יש לסייג את הדברים כי ישנם חוקים הסוברים כי רבי יעקב ברבי יקר הוא מקים מרכז התורה בוורמיזא. והולך בדרך זו יקדים אף את זמנה של הקמת ישיבה זו.
  49. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 326
  50. ↑ א"ג חכמי אשכנז הראשונים ע' 267 ואילך אומנם יש לציין כי גם רבי אברהם זכות לא כתב את זמנו כזמן פרטי לר"י הלוי אלא כתארוך יותר כלל
  51. ↑ א"ג, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 265 ואילך
  52. ↑ וייס, שמות חכמים, עמ' עח
  53. ↑ אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 46 ואילך
  54. ↑ א"ג, חכמי צרפת הראשונים, עמ' 165
  55. ↑ האנציקלופדיה העברית כרך ג' עמוד 1124
  56. 1 2 שמעון שוורצפקס, מקומם של מסעי הצלב בתולדות ימי ישראל, תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הבינים
  57. 1 2 אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת הגנאס, עמ' 435 ואילך
  58. ↑ Cecil Roth, "The World History of the Jewish People. Vol. XI (11): The Dark Ages. Jews in Christian Europe 711-1096 [Second Series: Medieval Period. Vol. Two: The Dark Ages", Rutgers University Press, 1966. Pp. 302-303.
  59. ↑ Edgar C. Polomé, Werner Winter, Reconstructing Languages and Cultures, Walter de Gruyter, 2011-06-24, ISBN 978-3-11-086792-3. (באנגלית)
  60. ↑ Sergio DellaPergola, , Appeared in S.DellaPergola, J.Even (eds.) Papers in Jewish Demography 1997, Jerusalem, The Hebrew University, 2001, pp. 11-33.
  61. ↑ Ariella L. Gladstein, Michael F. Hammer, Substructured Population Growth in the Ashkenazi Jews Inferred with Approximate Bayesian Computation, Molecular Biology and Evolution 36, 2019-06-01, עמ' 1162–1171 doi: 10.1093/molbev/msz047
  62. ↑ [https://blog.nli.org.il/oldest_yiddish_letter/ מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים ], בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 4 בדצמבר 2017
  63. ↑ William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 119–122.
  64. ↑ ההגירה היהודית ההמונית של יהודי אירופה, באתר מטח
  65. ↑ ירון צור, [https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_94-5.1.pdf ההיסטוריוגרפיה הישראלית והבעיה העדתית]
  66. ↑ Elazar, Daniel J.. "Can Sephardic Judaism be Reconstructed?". Jerusalem Center for Public Affairs.
  67. ↑ Sergio DellaPergola, "Sephardic and Oriental" Jews in Israel". בתוך: Sephardic Jewry and Mizrahi ,Jews, Oxford University Press 2008. עמ' 13.
  68. 1 2 3 4 5 6 7 8 Kevin Alan Brook, The Maternal Genetic Lineages of Ashkenazic Jews, Academic Studies Press, 2022, עמ' 3-4, 8-12, ISBN 9781644699850. (באנגלית)
  69. ↑ Harry Ostrer, Karl Skorecki, The population genetics of the Jewish people, Human Genetics 132, 2013-02, עמ' 119–127 doi: 10.1007/s00439-012-1235-6
  70. ↑ Lucotte G, Mercier G (2003). "Y-chromosome DNA haplotypes in Jews: comparisons with Lebanese and Palestinians". Genetic Testing. 7 (1): 67–71. doi:10.1089/109065703321560976. ISSN 1090-6576. PMID 12820706.
  71. ↑ Agranat-Tamir L, Waldman S, Martin MS, Gokhman D, Mishol N, Eshel T, Cheronet O, Rohland N, Mallick S, Adamski N, Lawson AM, Mah M, Michel MM, Oppenheimer J, Stewardson K, Candilio F, Keating D, Gamarra B, Tzur S, Novak M, Kalisher R, Bechar S, Eshed V, Kennett DJ, Faerman M, Yahalom-Mack N, Monge JM, Govrin Y, Erel Y, Yakir B, Pinhasi R, Carmi S, Finkelstein I, Carmel L, Reich D (במאי 2020). "The Genomic History of the Bronze Age Southern Levant". Cell. 181 (5): 1146–1157.e11. doi:10.1016/j.cell.2020.04.024. PMID 32470400.
  72. ↑ Waldman, Shamam; Backenroth, Daniel; Harney, Éadaoin; Flohr, Stefan; Neff, Nadia C.; Buckley, Gina M.; Fridman, Hila; Akbari, Ali; Rohland, Nadin; Mallick, Swapan; Olalde, Iñigo (2022-12-08). "Genome-wide data from medieval German Jews show that the Ashkenazi founder event pre-dated the 14th century". Cell (באנגלית). 185 (25): 4703–4716.e16. doi:10.1016/j.cell.2022.11.002. ISSN 0092-8674.
  73. ↑ עידו אפרתי, האשכנזים של ימינו: צאצאים של 350 איש - ולא בדיוק אשכנזים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014
  74. ↑ Marta D. Costa, Joana B. Pereira, Maria Pala, Verónica Fernandes, Anna Olivieri, Alessandro Achilli, Ugo A. Perego, Sergei Rychkov, Oksana Naumova, Jiři Hatina, Scott R. Woodward, Ken Khong Eng, Vincent Macaulay, Martin Carr, Pedro Soares, Luísa Pereira & Martin B. Richards, A substantial prehistoric European ancestry amongst Ashkenazi maternal lineages, Nature, 2013
  75. ↑ Doron M. Behar, Mait Metspalu, Yael Baran, Naama M. Kopelman, No evidence from genome-wide data of a Khazar origin for the Ashkenazi Jews, Human Biology 85, 2013-12, עמ' 859–900 doi: 10.3378/027.085.0604
  76. ↑ רוברטו בקי ואת סרג'יו דלה-פרגולה. האם מאפיינים של לפני האמנציפציה יהדות איטליה חרגו מפרדיגמה דמוגרפית כללית עבור קהילות יהודיות מסורתיות . יהדות זמננו, עמודים 159–189, 1984
  77. ↑ Ariella L. Gladstein, Michael F. Hammer, Substructured population growth in the Ashkenazi Jews inferred with Approximate Bayesian Computation, bioRxiv, 2018-11-11, עמ' 467761 doi: 10.1101/467761
  78. ↑ שאול שטמפפר, ?Did the Khazars Convert to Judaism,‏ Jewish Social Studies, קיץ 2013.
  79. ↑ אלכסנדר קוליק, Alexander Kulik, The Jews of Russia in the Middle Ages: Issues of Methodology / יהודי רוסיה בימי הביניים: למתודולוגיה של המחקר, Pe'amim: Studies in Oriental Jewry / פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 2007, עמ' 185–207
יהדות אירופה
מדינות אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה אירופה
מדינות שההכרה בהן מוגבלת אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה
אזורים היסטוריים אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_אשכנז&oldid=43545276"