 | |
| ציור המתאר יהודים-הולנדים ממוצא ספרדי-פורטוגלי, היושבים בסוכה יחדיו במהלך חג הסוכות (ברנאר פיקאר, תַחרִיט, 1724) | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| כ-50,000 יהודים (נכון ל 2025) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| צפון-אפריקה, מערב-אירופה, טורקיה, ארצות הבלקן, איטליה, אגן הים התיכון, צפון אמריקה, מרכז אמריקה, דרום אמריקה, ארץ ישראל | |
| שפות | |
| עברית, ערבית יהודית, לאדינו, חכיתיה, ספרדית, ערבית, צרפתית ועוד | |
| דת | |
| יהדות | |
| נוסח תפילה | |
| מנהג קטלוניה, מנהג ארגוניה, מנהג קסטיליה עד גירוש ספרד. נוסח הספרדים[1][2] |
יהדות ספרד היא קהילה יהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי החל מהתקופה הרומית דרך התקופה הוויזיגותית, המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית. אף על פי שלאחר גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 לא נותרו קהילות יהודיות כלל בממלכה, היו מומרים שהמשיכו לקיים בסתר פרקטיקות יהודיות ושמרו על קשרים עם קרוביהם שעזבו את ספרד. במהלך כמה מאות שנים, החל מהמאה ה-9 עד המאה ה-13 לערך, רובו של חצי האי האיברי היה נתון תחת השלטון המוסלמי, תקופה המכונה בהיסטוריה הספרדית היהודית "תור הזהב" של ספרד, והיא מצטיינת בפריחה תרבותית וכלכלית שבמהלכה היוותה יהדות ספרד מרכז דתי, תרבותי וכלכלי לקהילות יהודיות רבות.[3]
במהלך שנות קיומה של יהדות ספרד התפתחה תרבות ענפה וספרות מגוונת בחצי האי האיברי בתחומים רבים: פרשנות, הלכה, הגות, לשון, שירה ומדע, ורבים מחיבורים אלו נפוצו למקומות שונים. בנוסף, פיתחה יהדות ספרד מאפיינים ייחודיים, שכללו נוסח תפילה ומסורת פסיקת הלכה שהפכו לדומיננטיות בתפוצות בהמשך ההיסטוריה.[4][5]
בעקבות התהליכים, שהובילו לבסוף לצו גירוש היהודים מספרד ב-1492 בפקודת ״המלכים הקתולים״, התנצרו רבים מיהודי ספרד והיו אחרים שעזבו, בעיקר לפורטוגל הסמוכה ולצפון אפריקה. מספר שנים לאחר מכן, כאשר פורסם צו המרה לנצרות בממלכת פורטוגל בשנת 1497, עזבו יהודים נוספים את פורטוגל, ביניהם חלק ממגורשי ספרד שהגיעו אליה, ופנו לארצות שונות, בעיקר באגן הים התיכון. חלק מצאצאיהם של יהודי ספרד ופורטוגל שהתנצרו בסוף המאה ה-15, עזבו את חצי האי האיברי במהלך המאות ה-16 וה- 17 והצטרפו לקהילות יהודיות קיימות או הקימו קהילות יהודיות חדשות במערב אירופה ולאחר מכן ב"עולם החדש".[6]
המסורת הספרדית על היבטיה השונים השפיעה על קהילות יהודיות נוספות ברחבי העולם היהודי, בעיקר על הקהילות ברחבי אגן הים התיכון. כך נוצרה בהדרגה זהות דתית-הלכתית-תרבותית משותפת, שבגינה כונו יהודים רבים בתפוצות “ספרדים”. מגמה זו גברה במאה ה-19 ואילך, וביתר שאת לאחר הקמת מדינת ישראל.[7] במדינת ישראל מרבית עולי ארצות חבל הבלקן, חלק מעולי צפון אפריקה וצאצאי הישוב הספרדי הוותיק בישראל, מזוהים בשם "ספרדים", בשל עברם התרבותי-גאוגרפי, שפות הלאדינו והערבית-יהודית בהן דיברו ויצרו,[8] נוסח התפילה הספרדי ומסורות משפחתיות הקשורות להיותם צאצאים למגורשי ספרד ופורטוגל. קהילות יהודיות-ספרדיות מצויות ברחבי העולם, כאשר הריכוזים הגדולים שלהן הם במדינת ישראל, בצפון-אמריקה (ארצות הברית וקנדה) ובצרפת.[9]
יהודים התיישבו מחדש בספרד בהדרגה החל מסוף המאה ה-19. ב-17 בדצמבר של שנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו הגירוש ההיסטורי בטקס סמלי בבית כנסת במדריד.[10] כיום מתגוררים בספרד כ-70,000 יהודים, מתוכם כמחצית חברים באחת מארבעים הקהילות היהודיות ובתי הכנסת הקיימים במדינה, כך לפי הנתונים של פדרציית הקהילות היהודיות בספרד.
עדויות מהעת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסורות ואגדות יהודיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי בעת העתיקה נטועות באגדה יהודית המספרת על ישוב יהודי מימי בית המקדש הראשון. על פי האגדה, היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך בעיר סגונט, וכי העיר טולדו, שכינויה הערבי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. למשפחות אברבנאל ודאוד, מן המיוחסות והוותיקות בימי-הביניים בספרד, היו מסורות כי אבותיהם הגיעו לאנדלוסיה לאחר חורבן בית ראשון.[11]
המסורת שיהודי ספרד היו גולים מהעיר ירושלים לאחר החורבן מצויה בסדר עולם זוטא, חיבור היסטוריוגרפי יהודי המתוארך למאה התשיעית, שם נקשרה יהדות ספרד לקיסר רומא אספסיינוס ולמרד הגדול, שכן הוא "החריב הבית והגלה את ישראל ובתים הרבה מבית דוד ויהודה לאספמיא היא ספרד."[12] ב"ספר הקבלה" (1161), שחיבר אברהם אבן דאוד סיפר על מורשת משפחתו שהיו מיהודי קורדובה: "כשגבר טיטוס על ירושלים, פייס ממנו שלישו שהיה לו על ספרד, שישלח לו משועי ירושלים. ושלח לו מקצתם, והיה בהם עושה פרכות ויודע מלאכת משי ושמו ברוך. ועמדו במראדא והולידו שם."[13][14] במקום אחר בחיבור סיפר אבן דאוד כי ליהודי גרנדה הייתה מסורת "שהם מיושבי ירושלם עיר הקדש מבני יהודה ובנימן ולא מן הכפרים וערי הפרזי".[15] ב"ספר הקבלה" הופיעה לראשונה "אגדת ארבעת השבויים" על תפוצת הקהילות היהודיות המרכזיות ויסודן על ידי ארבעה חכמי בבל. סיפור זה נחשב בעיני היסטוריונים לסיפור היסטורי עד המאה ה־20. לפי האגדה, החכם הבבלי רבי משה בן חנוך שהגיע עם בנו לקורדובה בספרד, הפך לרב הקהילה היהודית שם. אבן דאוד ניסה להציג באגדה זו את חשיבות שלשלת המסורת הרבנית עד לתקופתו.[16]
עם זאת, לא נמצאו עדויות כלשהן על ישוב יהודי בחצי האי האיברי לפני הספירה או שיהודי ספרד היו מירושלים, אך מסורות אלו שימשו את הקהילות הספרדיות בימי הביניים להבנות תודעה של עתיקות וייחוס.[17]
עדויות ארכאולוגיות והיסטוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg&mode=clean)
התיעוד הארכאולוגי של נוכחות של יהודים בהיספניה (Hispania) מצביע על נוכחות של יהודים בחצי האי האיברי תחת השלטון הרומי החל מהמאה הראשונה לספירה. הממצאים הקדומים ביותר הידועים הם מטבעות של חצי שקל (מהפרובינציה הרומית "יודיאה" – יהודה) שנמצאו בכמה חפירות בדרום ובמזרח חצי האי האיברי – כדוגמת מרטולה בפורטוגל, אלצ׳ה בדרום ולנסיה, ובחורבות העיר אמפוריון (כיום אמפוריוס) בצפון קטלוניה.[18] בנוסף, נמצאו תבליטים, מצבות וממצאים נוספים עם סמלים או שמות יהודיים מהמאות ה-4 עד ה-6 לערך, ביניהם למשל: מצבה מהעיר הקדומה עבדרה (Abdera) (בקרבת העיר אדרה המודרנית) בחופי דרום ספרד, המתוארכת למאה ה-3 לספירה עם השם: אַנְיָה סָלוֹמוֹנוּלָה שהייתה ככל הנראה צעירה יהודייה, תבליט של מנורת שמן המתוארך למאה ה-4 שנמצא בתל של קאסטולו,[19] פסיפס שנמצא בחפירות באלצ׳ה במבנה שהיה כנראה בית כנסת והפך לכנסייה, והתבליט הידוע על כיור (או סרקופג) מטארגונה עם איור וכיתוב בשלוש שפות: עברית, יוונית, ולטינית, המתוארך למאה ה-5.[20] ממצאים קדומים נוספים נמצאו גם באיים הבלאריים.[21]
הידיעה ההיסטורית הראשונה בכתבים על יהודים בהיספניה היא כנראה משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בעיר גרנדה, באנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, בהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים.[22][23]
תחת השלטון הוויזיגותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הממלכה הוויזיגותית
במהלך המאה ה-6, התנהלו מלחמות בין שבטים שונים על אדמת חצי האי האיברי. הוויזיגותים, קבוצה אתנית של שבטים גרמניים (גותים), הצליחו לכבוש את שטחיה של האימפריה הרומית המערבית בגאליה והיספניה ויסדו לבסוף את הממלכה הוויזיגותית, אשר התקיימה שם עד תחילת המאה ה-8, כאשר נכבשה על ידי שליטים מוסלמים.[24]
העדויות על חייהם של היהודים בתקופה זו הן מועטות יחסית ומצויות בעיקר בכתבי החוק השונים. היחס ליהודים ומצבם הושפעו והשתנו בהתאם לגישתם השונה של שליטי הממלכה ולשינויים בחקיקה. החוק הרומאי, שכלל הגבלות חוקתיות נגד היהודים היה עדיין בתוקף, אך כנראה כמעט ולא נאכף בתקופה בה היו השליטים הוויזיגותים נוצרים אריאנים, ונראה כי הקהילות היהודיות הקיימות לא סבלו תחת שלטונם, ואף היו יהודים שהמשיכו לתפקד בעמדות מפתח.
בשנת 589 המיר המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון את דתו האריאנית לנצרות הקתולית. הקוד הוויזיגותי, אשר כתיבתו הושלמה לאחר מכן ב-654, ביטל את המסורת הישנה של הבדלה חוקתית בין הרומאים לבין הוויזיגותים והיווה מעתה בסיס למערכת החוק בחצי האי האיברי. מקובל בקרב חוקרים כי בתקופה זו הורע מצבם של היהודים, עם זאת, היסטוריונים במאה ה־20 חלוקים בקשר למידת הגישה האנטי-יהודית של המלכים ולמידת אכיפת החוקים האנטי-יהודיים במהלך המאה ה-7.[25] החקיקה האנטי-יהודית התבטאה באופן חריף בשנת 613, כשהמלך סיסבוט הוויזיגותי הוציא צו האוסר על יהודים להתגורר בממלכה, אשר הוביל לגירושם. יהודים רבים עזבו את הממלכה לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. היו רבים שהתנצרו בכפייה, אך הצו לא בוצע במלואו כך שנותרו יהודים בחצי האי האיברי. כעבור כמה שנים, בימי המלך סוינטילה, שבו חלק מהמתנצרים ליהדותם. במהלך המאה ה-7 התכנסו ועידות כנסייה, שחוקקו חוקים שונים, שהגבילו או פגעו בחיים היהודיים: בשנת 633 קבעה ועידת טולדו הרביעית בראשות איזידור מסביליה כי אין להמיר את דתם של היהודים בכפייה, אך אישרה את ההמרות שנעשו בעבר; בשנת 638 הוכרז שוב איסור למי שאינו קתולי להתגורר בממלכה, אך ההחלטה לא מומשה למעשה; בשנת 653 הוחמרו ההגבלות נגד המומרים לנצרות; בשנת 681 גזר המלך ארוויג איסור מוחלט על קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה, וכתוצאה מכך נטשו יהודים רבים את חצי האי האיברי ופנו לצפון אפריקה. לבסוף, בוועידת טולדו השבעה-עשר בשנת 694, הוכרז כי יש להחרים את רכושם של היהודים וניתן לקחת אותם כעבדים.[26]
על אף היחס האנטי-יהודי הכללי תחת השלטון הוויזיגותי, היו הבדלים של ממש בין השליטים השונים ובעקבות מדיניות הכנסייה שהשתנתה לאורך שנות קיומו. כפי שסיכם החוקר ברנרד בכרך, בתקופה שבין שנת 589 לשנת 711, כשבעה מהמלכים הוויזיגותים אימצו מדיניות אנטי-יהודית או עודדו חקיקה אנטי-יהודית. אולם, כתשעה מלכים נקטו מדיניות של התעלמות או אפילו תמיכה ביהודים. המלכים שנקטו מדיניות אנטי-יהודית, נתקלו לעיתים בהתנגדות לכך מצד האצולה העירונית והכנסייתית, וכן מצד האוכלוסייה הכללית. יתר על כן, היה קשה ולעיתים אף בלתי אפשרי לאכוף חוקים אנטי-יהודיים, כנראה בשל חוסר הפופולריות שלהם. בכרך קבע, כי במחקרים קודמים יוחסה משמעות רבה מדיי לכוחם של המלכים וליעילות מועצות הכנסייה, אך לא ניתן משקל מספק לחוזקה של הקהילה היהודית באותה תקופה ולהשפעתה. ליהודים הייתה לעיתים השפעה בתוך ממלכה, שהייתה מפולגת, ושמוסדותיה היו חלשים יחסית. המלכים שחוקקו חוקים אנטי-יהודיים ודרשו ממועצות הכנסייה לעשות כמותם, ביקשו למעשה להחליש את אויביהם הפוליטיים של הכתר, אך למעשה לא נראה כי הם היו קנאים דתיים, שכן הם לא נכנעו בקלות לבישופים הקתולים האדוקים.[25] עם זאת, אין ספק כי זו הייתה תקופה עם שינויים ואתגרים עבור הקהילות היהודיות שניסו לשמור על חיים יהודיים יציבים, לא תמיד בהצלחה.
תחת השלטון המוסלמי של "אל-אנדלוס"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – אל-אנדלוס, תור הזהב של יהודי ספרד
בשנת 711 חצו צבאות שושלת בית אומיה המוסלמי (שמרכזם היה בדמשק) את מצר גיברלטר ופתחו במסע כיבוש מדרום של חצי האי האיברי מידי הוויזיגותים. הצלחת כיבושם של אזורים רחבים הביא להקמת הממלכה המוסלמית, שנודעה בשם "אל-אנדלוס". רוב חצי האי האיברי היה תחת השליטים המוסלמים במשך כמה מאות שנים, אך הצטמצם בהדרגה בעקבות הכיבושים הנוצרים מצפון והגיע לסיומו בשנת 1492. בשנת 750 הופל השלטון המרכזי בדמשק של בית אומיה על ידי שושלת בית עבאס, שהעבירו את המרכז השלטוני לבגדד ושלטו באופן זמני גם על השטחים שנכבשו על-ידי קודמיהם. השליט ״הפליט״ של בית אומיה, עבד א-רחמן השלישי שהגיע לספרד, הביס עם צבאותיו את השליטים הנאמנים שם לבית עבאס, והקים אמירות עצמאית באל-אנדלוס, שבירתה קורדובה. בשנת 929 הכריז האמיר על עצמו כח'ליפה, ובכך ביסס עצמאות מדינית ודתית מלאה מן האימפריה העבאסית, ולמעשה כך נפתח עידן חדש בממלכה משגשגת, שמשכה אליה גם מהגרים יהודים מן המזרח שהיה יציב פחות באותה תקופה.[27]
היהודים, שמצאו את עצמם מתמודדים עם יחס מפלה לאורך תקופות ארוכות תחת שלטון הוויזיגותים, קיבלו לרוב באהדה את השלטון המוסלמי. תחת השליטים המוסלמים הוגדרו היהודים, כמו גם הנוצרים, כ״בני חסות״ (״ד'ימים״), המאמינים באל אחד, והורשו לקיים את דתם ומנהגיהם, אך הוטל עליהם מס מיוחד – הג'יזיה – כמו בכל הממלכות המוסלמיות.[28] התקופה של המאה ה־10 ועד המאה ה־13 מכונה בהיסטוריוגרפיה ״תור הזהב של יהדות ספרד״, מפני שהיא נחשבת לתקופת פריחה ושגשוג רוחני, דתי ותרבותי לקהילות היהודיות, בה נוצר שיתוף הפעולה של בני שלוש הדתות, במיוחד תחת שליטי שושלת בית אומיה. המושג ״תור הזהב״ בהקשר היהודי נטבע על-ידי ההיסטוריונים של ״חכמת ישראל״ במאה ה־19, ואליו הצטרפה התפישה של ״דו-קיום״, ה-"Convivencia״ של ההיסטוריון אמריקו קסטרו, ואלו התקבלו בקרב חוקרים רבים עד ימינו.[29] עם זאת, חוקרים טוענים כי אין לראות בתקופה זו תקופה אוטופית של היהודים, שכן היו בה גם מתחים דתיים וחברתיים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. היהודים והנוצרים חוו אפליה מובנית תחת שליטי ״אל-אנדלוס״ במעמדם כ״ד׳ימי״ ולעיתים היו אירועים בהם הם נפגעו. אף על פי כן ביטחונם של יהודים היה גבוה יחסית והאפשרויות להשתלבות בחיים הפוליטיים, האינלקטואלים והחברתיים הכלליים היו רבות יותר תחת השליטים המוסלמים מאשר תחת שלטון נוצרי כלשהו. תקופה זה מאופיינת בהכרות ואימוץ של התרבות הערבית – המוסלמית בקרב הקהילות היהודיות בתחומים רבים, בהם לשון, ספרות, הגות ומדעים.[30]
בתקופה זו היו יהודים רבים באופן יחסי, שמילאו תפקידים פוליטיים וכלכליים, חלקם אף בעמדות גבוהות בחצרות השליטים. דוגמה לכך הוא רבי חסדאי אבן שפרוט שתפש במאה ה־10 לראשונה עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליפה בקורדובה (915–975). כרופא, מלומד ופקיד חצר, התבלט אבן שפרוט כיועץ נאמן לח'ליף וטיפח את פועלם של משוררים ובלשנים עבריים כגון מנחם בן סרוק ודונש בן לברט. הוא תרם בפועלו גם ליהודים מחוץ לממלכות ספרד: במכתבו לנסיכה הלנה ביקש הגנה ליהודים תחת שלטון ביזנטיון, תוך שהוא מעיד על היחס ההוגן שניתן לנוצרים באל-אנדלוס, ואולי אף מרמז כי יחס זה הותנה בהתנהגות סובלנית כלפי יהודים מחוץ לספרד. בתקופה זו שימשו היהודים סוחרים, בעלי מלאכה ואומנים, והועסקו בידי השלטון לשם מתן שירותים אלה.[27]מלומדים מוסלמים, יהודים ונוצרים פעלו לעיתים בשיתוף פעולה, גם בחצרות השליטים המוסלמים. במיוחד ידועה התקופה עד המאה ה־13, ובמיוחד תקופתו של אלפונסו העשירי ״החכם״ בהפיכת חצרו בטולדו למרכז לימוד רב-תרבותי ולמרכז תרגום של חיבורים מערבית ללטינית ועברית.[31]
בשנת 1031 נפל השלטון של בית אומייה בספרד, והיא נחלקה לנסיכויות שונות, שנקראו "טאיפות". בתקופה זו הייתה לעיתים חוסר יציבות, אך הקהילות היהודיות המשיכו להתקיים וכך גם משרותיהם של יהודים בשלטון. המפורסם שבהם היה רבי שמואל הנגיד (933–1056) שהפך לדמות פוליטית משפיעה ביותר בטאיפה של גרנדה, ובנו יוסף ירש את מקומו. לפי המסורת, עלייתו לשלטון החלה כאשר כתב ידו המעודן הביא אותו לתשומת לבם של שליטי גרנדה, והוא הוצג בפני השליט חבוס אל-מוצפר ולאחר מכן בפני בנו באדיס בן חבוס. במהלך שלושה עשורים שימש שמואל כוזיר, יועץ מדיניות ומפקד צבאי, ואף הוביל את צבאות הממלכה במלחמה נגד הממלכות הנוצריות.[32] בתקופת ה״טאיפות״ החזיקו יהודים בתפקידי וזירות בערים שונות, כגון בסביליה, בלוסנה ובסרגוסה.[33] לוסנה הפכה לאחד המרכזים החשובים ביותר של החיים היהודיים ב״אל-אנדלוס״ מן המאה ה־10 ועד תחילת המאה ה־12. על פי הדיווחים, אוכלוסייתה הייתה ברובה יהודית, והיא הייתה משכנה של ישיבה יוקרתית בהנהגת רבנים בולטים כגון הרי"ף ור"י מיגאש.[34]
היצירה התרבותית היהודית תחת השלטון המוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת זו התאפיינה בעושר יצירתי ותרבותי בתחומים שונים: ספרות קודש, פרשנות והלכה, פילוסופיה, שירה, דקדוק, מדעים ועוד. דוגמה לעושר זה היא ספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים, שנכתבה לרוב בערבית יהודית וספרות פרשנות המקרא וההלכה שנכתבה בערבית-יהודית ובעברית,[35]דוגמאות לספרות ההגות הוא החיבור הידוע "מורה נבוכים" של הרמב"ם (שהיגר למצרים בצעירותו). חיבורים מוכרים נוספים הם: "חובות הלבבות" של בחיי בן יוסף אבן פקודה, "ספר העיונים והדיונים" של משה אבן עזרא. החיבור הנאופלאטוני "מקור חיים” של שלמה אבן גבירול אמנם נכתב באותה תקופה, אך נחשב במשך זמן רב לחיבור נוצרי. הוא זכה להערכה בקרב מלומדים נוצרים בימי-הביניים ואף נלמד במנזרים.[36] הפילוסופיה היהודית של התקופה ניסתה לגשר בין הרעיונות הדתיים המסורתיים לבין תורת ההיגיון בהשפעת דפוסי המחשבה והיצירה של הפילוסופיה היוונית והפילוסופיה המוסלמית. בתקופה זו התפתח גם העיסוק בתורת הסוד היהודית – הקבלה ואף נפוץ מדרום צרפת וספרד לשאר רחבי העולם היהודי.[37]
שירתם של משוררי ספרד כללה מגוון של נושאים ונוהגים לחלקה ל"שירת קודש" ו"שירת חול״. רוב רובה נכתבה בעברית בעל סגנון ייחודי, והושפעה בצורותיה ותכניה מהשירה הערבית החצרנית של אותה תקופה.[38][39] בין המשוררים הבולטים שפעלו בתקופה זו היו שלמה אבן גבירול (1021–1058), משה אבן עזרא (1055–1140) ויהודה הלוי (1075–1141), שכתבו לא רק שירים רבים, אלא גם חיבורי הגות ופרשנות. דוגמה לכך הוא המשורר וההוגה יהודה הלוי. שירי החול המוכרים ביותר שלו כיום הם "שירי ציון", למשל: "ציון הלא תשאלי" ו"לבי במזרח" המבטאים כיסופים לארץ ישראל.[40] ליהודה הלוי חיבור הגות בערבית-יהודית המכונה ״ספר הכוזרי״. זהו חיבור דתי-פילוסופי, שבא להגן על הדת היהודית ודרכיה, לבקר את הפילוסופיה הרציונליסטית שהייתה מקובלת בתקופה בקרב רבים מההוגים בספרד, וגם למתוח ביקורת על אמונותיהן של שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות. בחיבור זה הוא הדגיש את מרכזיותה של ארץ-ישראל ואת עליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים.[40][41]
בין מוסלמים ונוצרים: הכיבוש הנוצרי וגירוש היהודים מספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין מוסלמים לנוצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – רקונקיסטה, מוראביטון, אל-מוואחידון |
הרקונקיסטה, כיבושה של ממלכת ספרד המוסלמית ידי הנוצרים החלה בצפון חצי האי האיברי במאה ה-8 ונמשכה כ-700 עד שנשלמה בשנת בשנת 1492 כאשר גרנדה נכבשה, אותה שנה בה הוצא צו גירוש היהודים מהממלכה. כאשר התקדמו הממלכות הנוצריות הצפוניות בכיבוש הממלכה המוסלמית, נזקקו לשירותי היהודים במלחמותיהם וסמכו על נאמנותם. כך המשיכו להתקיים בשנים אלו קהילות יהודיות משגשגות גם בגבולות הממלכות הנוצריות. בשנת 1066 חלו פרעות גרנדה שפגעו קשות בקהילה היהודית הגדולה בעיר. עם זאת, לקראת סוף המאה ה-11 הוקמו ממלכות נוצריות חזקות – אראגון, קסטיליה ופורטוגל, ובשנת 1086 נכבשה העיר המרכזית טולדו בידי ממלכת קסטיליה הנוצרית תחת אלפונסו השישי. המלך העניק ליהודים זכויות שונות בממלכה, שכללו אף זכויות שנהנו מהן האצולה. בתמורה, סייעו היהודים בשירות הכתר והממלכה, ואף התגייסו צלבאו של אלפונסו השישי, שמנה כנראה כ-40,000 יהודים.[6] באותה תקופה הממלכה המוסלמית של "אל-אנדלוס" הייתה מפולגת לממלכות טאיפה, כלומר נסיכויות קטנות, חלשות ומסוכסכות, מה שהקל על הנוצרים את מלאכת הכיבוש. הנסיכויות המוסלמיות במלחמותיהם נגד הנוצרים, קראו לעזרת המוראביטון, תנועה דתית לוחמת, שפעלה בצפון אפריקה וכבשה שטחים נרחבים שם. צבאות האל-מוראביטון נענו והצטרפו למלחמה בממלכות הנוצריות, אך למעשה השתלטו על ממלכת אל-אנדלוס. בשל המלחמות ואופי השלטון הלא יציב, ביטחון היהודים החל להתערער, כמו גם מעמדם המשפטי והחברתי.
בעקבות כיבוש טולדו בידי מלכות קסטיליה בשנת 1086, ביקשו השליטים המוסלמים סיוע וקראו לעזרת האל-מוראביטון, שושלת מוסלמית ממוצא ברברי, אשר באותה תקופה החלה לכבוש שטחים נרחבים בצפון אפריקה. המוראביטון נענו להזמנה, אך בסופו של דבר השתלטו על מלכות ספרד המוסלמית ובשל קנאותם הדתית, הורע מעמדם המשפטי והחברתי של היהודים יחד עם מצב ביטחונם. יש חוקרים הסבורים כי "תור הזהב" של יהדות ספרד הגיע בכך לקיצו, אך עם זאת אחרים מצביעים על התרומה של המוראביטון להמשך קיומה של ספרד המוסלמית. המוראביטון הביסו בקרב א-זאלקה את הקואליציה הנוצרית בראשות ממלכות קסטיליה וארגון, ובכך נתנו לנסיכויות המוסלמיות מרווח נשימה.
במאה ה-12 עלתה שושלת אל-מוואחידון, שיחסה השלילי ל"ד'ימי", ("בני החסות", כלומר המאמינים באל אחד), הביא להחמרה במצב היהודים והנוצרים בשטחיה, ובשל כך נמלטו יהודים רבים לנסיכויות הנוצריות הצפוניות, לצפון אפריקה ולמצרים הפאטמית. בין הפליטים היו גם הרמב"ם ואברהם אבן עזרא. האחרון חיבר קינה על חורבן הקהילות "אהה ירד עלי ספרד", בה מנה את הקהילות שנחרבו. עם זאת, הקהילות היהודיות בספרד התאוששו לאחר נפילת שושלת האל-מואחידון, ועל אף חוסר היציבות היחסי, נמשכה היצירה התרבותית היהודית הן בחלק מהממלכות המוסלמיות, הן בחלק משטחיה של ספרד הנוצרית.
תחת הממלכות הנוצריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – רקונקיסטה, אנוסים |
בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות במסורת היהודית "גזירות קנ"א". פרעות אלו התחילו בעיר סביליה ומשם המשיכו להתפשט לשאר חלקי ממלכות קסטיליה ואראגון. יהודים רבים נהרגו, בכללם אלו שסירבו להמיר את דתם, אך היו אחרים אשר המירו את דתם. מביניהם היו כאלו שבסתר המשיכו להחזיק באמונתם ובאורח חיים יהודי כאשר הם מקיימים אורח חיים נוצרי כלפי חוץ ועל כן מכונים הן במסורת והן בהיסטוריוגרפיה "אנוסים". עדויות מהתקופה מספרות, למשל, כי הנזיר הידוע ויסנט פרר, היה עובר בליווי אספסוף בין הקהילות היהודיות, והם היו מפעילים אמצעי כפייה על היהודים על מנת להמיר את דתם, תוך כדי הריסה בתי כנסת והפיכתם לכנסיות. בשנת 1412 בהשפעתו של ו=פרר, הוקמו בספרד האזורים הראשונים המרכזים יהודים "גטאות" (iudecarias) במובן רבעים יהודיים נפרדים, והועברה חקיקה אנטי יהודית.
היהודים אשר המירו את דתם לנצרות כונו ברחבי הממלכה הספרדית והפורטוגזית "נוצרים חדשים" והיחס אליהם הורע, כמו גם היחס בחוק. בשנת 1412, בהשפעתו של הנזיר, הוקמו בספרד (iudecarias) והועברה חקיקה אנטי יהודית.[42]
בעוד ראשי כנסייה מעודדים את המרת הדת, המשיכו העירונים להיאבק ביהודים כמתחריהם הכלכליים ואף ביהודים המומרים, שכונו בממלכות הנוצריות "קונברסוס" (Conversos) או "נוצרים חדשים" (Cristianos nuevos). בפרעות חלה אמנם רגיעה לאחר זמן מה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו על היהודים גזרות והגבלות על משרות שבהן מותר להם להחזיק. בנוסף, נאסר על המומרים שהיו יהודים להתרועע עם יהודים, ואלו אשר נחשדו בפרקטיקות יהודיות כלשהן, הועלו למשפט ככופרים אל מול מוסד השיפוט הקתולי, האינקוויזיציה הספרדית, שהוקמה בממלכות ספרד ב-1 בינואר 1481.[6] המוסלמים (שכונו Moros) סבלו גם הם בתקופה זו מיחס מפלה, רדיפות והמרה לנצרות, לעיתים בכפייה. האינקויזיציה שפעלה נגד כופרים פעלה גם בקרב ה״מוריסקוס״ (Moriscos), הכינוי למומרים המוסלמים.
גירוש היהודים מספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – האינקוויזיציה הספרדית, גירוש ספרד, הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות |
הדיכוי נגד היהודים הלך והחריף לאחר נישואיהם של מי שכונו "המלכים הקתולים" – הם פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה, נישואים שהביאו לאיחוד שלטוני של אראגון וקסטיליה כממלכה אחת. בשנת 1483 גורשו היהודים מאנדלוסיה, ובשנת 1486 גורשו מסרגוסה.
בשנת 1492 הוצא צו גירוש של היהודים מספרד: ניתנה להם האפשרות להתנצר או לעזוב. לא ידוע מספר היהודים שעזבו, ויש חוקרים המשערים כי הוא עומד על 40,000 עד 160,000 לכל היותר. רוב המגורשים הגיעו בתחילה לממלכת פורטוגל הקרובה, בה הוצאה פקודת המרה לנצרות של כלל היהודים בשנת 1496, אולם הובטח כי לא יתקיים פיקוח על נאמנותם הדתית של המומרים, ולכן רוב היהודים העדיפו להישאר, חלקם היו נוצרים נאמנים וחלקם שמרו על יהדותם בסתר כאנוסים.[43] האינקוויזיציה, בהיותה מוסד משפטי של הכנסייה, המשיכה לרדוף אחר נוצרים שנחשבו כופרים בעיקרי הדת, ביניהם היו גם צאצאיהם של יהודים. חוקי "טוהר הדם" (Limpieza de sangre) שנטבעו בחצי האי האיברי מסוף המאה ה־15 ואילך, היו למעשה מנגנון של אפליה דתית ומעמדית שהופנה למומרים היהודים והמוסלמים. נושא המומרים וחקירות האינקויזויזציה הספרדית נדון רבות, וקיימת מחלוקת בין החוקרים באשר למספר המומרים שאכן שמרו על מנהגים יהודים בסתר ואיך ניתן להשתמש בעדויות של כתבי האינקוויזיציה להבנת המציאות ההיסטורית בספרד שלאחר גירוש היהודים והמוסלמים (גירושם התרחש כמאה שנים לאחר מכן).[44]
הפזורה היהודית הספרדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני גירוש ספרד, אך במיוחד לאחריו, נפוצו יהודי ספרד ועימם יהודי פורטוגל (אחרי המרת הדת של שנת 1497) והקימו קהילות חדשות ברחבי צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ-ישראל), וכן באירופה (בעיקר בארצות איטליה וחבל הבלקן), וכן במערב אירופה וביבשת אמריקה במהלך המאות הבאות. קהילות אלו שגשגו, וחלקן אף השפיעו השפעה רבה על סביבתן ועל קהילות אחרות בקרבתן. התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי ואלו שעזבו את חצי האיברי לאחר מכן הוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה המקובלת לפזורה זו מבדילה בין "ספרדים מזרחיים" או "עות'מאניים" לבין "ספרדים מערביים".
התפוצה של "הספרדים המזרחיים" או "הספרדים העות'מאניים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – היהודים באימפריה העות'מאנית, יהדות סלוניקי, היישוב הישן, יהדות צפון-אפריקה, התפוצה היהודית-הספרדית במזרח אירופה
יהודי ספרד ופורטוגל שפנו לארצות האסלאם, התיישבו בעיקר בשולטנות העות'מאנית ובארצות צפון אפריקה, ואלו נחשבים כחלק מהתפוצה המזרחית אף על פי שהם למעשה היו בחלקים מערביים (ה"מגרב").[45] שם הייתה לקהילות אלו השפעה גדולה על אורחות היהודים המקומיים, ובאזורים מסוימים של צפון מרוקו, כמו הערים טנג'יר ותטואן, השתלבו המסורות המקומיות עם הספרדיות, ואף יצרו את הניב היהודי המקומי – החכיתיה. יהודים ספרדים הגיעו בהדרגה גם לאזורים במזרח התיכון (ה"משרק"), למשל לסוריה, למצרים ולבבל. על אף המגעים והשיתוף עם הקהילות המקומיות, נטו יהודי ספרד לשמור על ייחוד ניכר עד המאה ה-19, ובפרס אף נטמעה הקהילה המקומית בזו הספרדית. דוגמה לכך היא שבשלהי המאה ה-18 שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד.[46] נוסח התפילה וההלכה של קהילות אלו נעשו דומיננטיים אף שרוב יושביו נעדרו כל קשר למגורשים, כמו במקרה של יהודי בבל.
בארצות הבלקן ובטורקיה נטו הקהילות הוותיקות של הרומניוטים והאשכנזים להטמע בקהילות הספרדיות, ובכך נוצרה מעין הגמוניה יהודית ספרדית באזורים אלו. לצד התפוצות העיקריות הללו היו גם משפחות של צאצאי מגורשים שנעו אל עבר מזרח אירופה, כמו משפחת דון יחיא שהתיישבה בלטביה.
קבוצות אלו מכונות כולן בשם "ספרדים" למרות השוני ביניהם, בעיקר בגלל הדמיון בנוסח התפילה, בניבים של הספרדית-היהודית ובמקורותיהם התרבותיים. שפת הלאדינו המשיכה להתפתח בקהילות אלו כמו גם הערבית-היהודית לניביה השונים עד אמצע המאה ה-20. במהלך השנים שלאחר מכן, חלה ירידה משמעותית של הדוברים והכותבים בלשונות אלו, בעיקר בשל הגעתם של רבים למדינת ישראל ומעבר לשימוש בעברית, אך הן עדיין מצויות בשימוש, ואף נעשים ניסיונות לשמר אותן ברחבי העולם.[47]
התפוצה של "הספרדים המערביים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – הפזורה המערבית של יהדות ספרד ופורטוגל, יהדות האיים הקריביים, הקהילה היהודית-הספרדית בהודו
בחצי האי האיברי נותרו מומרים רבים, אשר התנצרו בכוח או מרצון בשנים שקדמו לגירוש או בשנת 1492. חלקם דבקו בדתם החדשה הקתולית, אך היו רבים, אלו המכונים אנוסים, ששמרו בסתר על מנהגים יהודים ככל שיכלו מבלי לעורר חשד ככופרים ולהסתכן בהעמדה לדין על-ידי האינקויזיציה הספרדית.[43]
במהלך מאתיים השנים הבאות (המאות ה-16 וה-17), היו משפחות או בודדים, שעזבו את חצי האי האיברי, ובמיוחד את ממלכת פורטוגל, בשל סיבות שונות שכללו חששות מהאינקוויזציה הספרדית ופעולותיה כלפי "נוצרים חדשים", אך גם מסיבות כלכליות ומשפחתיות אחרות. אלו היו למעשה צאצאיהם של משפחות יהודיות שלפני גירוש ספרד, שהחליטו כעת "לשוב" ליהדות, אך למעשה לרובם לא היה ידע רחב בהלכה ובמנהגים יהודים בשל הזמן שחלף מאז היו קשורים למסגרות יהודיות, ובשל כך הן מכונים במחקר "יהודים חדשים".[48] "הנוצרים החדשים" שנהיו ל"יהודים חדשים", הקימו קהילות עם מאפיינים ייחודיים, שהיו שונים במידה רבה מהקהילות המזרחיות-העות׳מאניות. קהילות של "ספרדים-מערביים" הוקמו באיטליה, בארצות השפלה (ברפובליקה ההולנדית), בדרום צרפת, בצפון גרמניה, באנגליה,[49] במרכז אמריקה ובדרומה, ולאחר מכן אף בצפון אמריקה. מבין הקהילות הראשונות, שהוקמו בסוף המאה ה־16 ובתחילת המאה ה־17 על-ידי "יהודים חדשים" הן קהילת ליוורנו, קהילת המבורג, והגדולה מכולן – הקהילה הפורטוגלית באמסטרדם, שהקימה את בית הכנסת שהפך לדגם משפיע לבתי הכנסת האחרים בפזורה המערבית.[50] קהילות של "יהודים חדשים" הוקמו גם בתת-היבשת ההודית וב"עולם החדש", בעיקר בקולוניות של הרפובליקה ההולנדית. אלו היו קהילות שנוסדו גם הן על-ידי "נוצרים חדשים" ואנוסים שהגיעו מהקולוניות הספרדיות והפורטוגליות.[51] הקהילה הראשונה שהוקמה ביבשת אמריקה הייתה למעשה קהילת סורינאם בצפון אמריקה הדרומית.[52] אף על פי שהפזורה הספרדית המערבית הייתה קטנה יחסית בהשוואה לתפוצה בצפון אפריקה ובאגן הים התיכון, השפעתה התרבותית הייתה משמעותית. היא שמרה על קשר קרוב עם הקהילות הספרדיות האחרות, ואף עם קרובים וידידים בחצי האי האיברי. היו חברי קהילה שאף קיימו קשרים חברתיים וכלכליים עם "נוצרים חדשים" שעדיין חיו בממלכות ספרד ופורטוגל ולעיתים ביקרו שם בסתר, אך ספגו ביקורת על כך ממנהיגי הקהילות.[53]
בקהילות הספרדיות-הפורטוגליות האלו לא נעשה שימוש בניב יהודי-ספרדי מובחן כמו בפזורות האחרות, אלא בלשונות הספרדית והפורטוגזית, ששימשו לא רק בדיבור ובכתיבה אלא לעיתים אף בתפילה.[54] מאפיין בולט של הקהילות הללו הייתה תחושת הייחוד ותפישת העליונות התרבותית שלהם.[55] בהמשך לכך, התהווה יחס מפלה או שלילי לקהילות האשכנזיות, שכלל התנגדות לנישואים בין יהודים ספרדים-פורטוגזים ליהודים אשכנזים (לשם זאת הוקמה אגודה בין-לאומית לקידום נישואים בין יהודים ספרדים בלבד).[56] השפה והמנהגים הייחודים השתמרו בקרבם במידה רבה עד המאה ה-19, אך לאחר מכן חלה הידרדרות דמוגרפית והקהילות איבדו במידה רבה את צביונן. אף על פי שהיהודים הספרדים-המערביים שימרו את ייחודם בקהילות, כמו בליבורנו, במובנים רבים הם התמזגו עם הקהילות של האיטליאנים והאשכנזים.
רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט. יש שסברו שאלו ראשי תיבות של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כאנוסים בספרד במשך מאות שנים, ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם,[57] אולם ישנם שלושה פירושים לראשי התיבות: "סין [ו]טין" (עפר ואפר – ביטוי ענווה בפני הבורא); "סופו טוב"; או "סימנא טבא".[58] בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז.[59]
ביטול צו הגירוש במאה ה־19 וחוק אזרחות ספרדית לצאצאי המגורשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.
ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי באופן רשמי את החוק (12/2015) בנושא הענקת אזרחות ספרדית המיועד לצאצאים של יהודי ספרד שגורשו. החוק איפשר לקבל אזרחות ספרדית מבלי להדרש לוותר על אזרחות נוכחית או לגור בספרד. המעוניינים בכך נדרשו להוכיח מוצא ספרדי וקשר לספרד על-ידי עמידה בשתי בחינות של שפה ושל תרבות וחברה.[60] החוק אפשר שהות של 3 שנים להגשת הבקשה, והוארך בשנה נוספת עד 1 באוקטובר 2019. מתוך כ-150,000 בקשות שהוגשו, אושרו 72,297 ועוד כ-9,300 עדיין תלויות ועומדות (נכון לשנת 2025). הרוב המכריע של המבקשים הם מאמריקה הלטינית, שם ישנן קהילות יהודיות גדולות. כ-4,000 בקשות אושרו לאזרחים ישראלים.[61]
ייחוס לעבר ושמות משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהיסטוריוגרפיה היהודית קיבלה יהדות ספרד ותרבותה תשומת לב מיוחדת ונחשבה לאחת הקהילות עם התרבות העשירה ביותר. תודעה זו הפכה לחלק מתפישה של עדיפות או אף עליונות של התפוצה הספרדית, שהחלה להתגבש עוד בימי הביניים במסורות על ייחוס לשבט יהודה ולירושלים, אך התפתחה לאחר הגירוש, וקנתה לה מקום בחיבוריהם של ההיסטוריונים של סוף המאה ה־19.[62]
מגמה זו באה לידי ביטוי בתקופה המודרנית עד היום, כאשר שמות יהודים ספרדיים, בעיקר שמות המשפחה, מיוחסים ליהודי ספרד ולצאצאיהם. למשל, שמות משפחה עבריים (עובדיה, אליהו, אלעזר, בן הראש או הרוש, בכור, גיגי, ממן, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, בודוך, חורש ועוד), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו – Betito, ניניו, משאש, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי,[63] פררה, קלדרון, אזולאי, פינטו ועוד). שמות על שם ערים ספרדיות (טרגן – העיר טרגונה שבקטלוניה, סביליה, טולדו, טולדנו (העיר טולדו), לרדו, סרגוסטי (העיר סרגוסה), מרציאנו (העיר מורסיה), קורדובה, קסלסי, זוארץ, מויאל (העיירה מויה) ועוד[דרוש מקור][מפני ש...]), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר, דיין: השופט בבית הדין וכו') וכן שמות המיוחסים לתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלבז, עזיז, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה, חליוה ועוד). קריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלאדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל, ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלאדינו). בקרב בני עדות ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטיליאנית, באופן דומה, בקרב קהילות ספרדיות בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון".
מספר היהודים כיום וארגונים יהודיים בספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות שאין מאגר נתונים מדויק על מספר היהודים, על פי הערכות שונות חיים בספרד נכון לשנת 2025 בין 50,000 ל-70,000 יהודים, אך ייתכן שאף יותר. מוצא היהודים הוא ממדינות שונות באירופה המזרחית, רוסיה, מרכז אמריקה ודרומה, וכן כמה אלפים ממדינת ישראל (קשה להעריך את מספר הישראלים, מפני שרבים מהם משתמשים בדרכונים אירופאיים).[64]
בספרד קיימים כמה ארגונים יהודיים שונים, ביניהם:
- ״הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד״ - Federación de Comunidades Judías de España – FCJE בהן חברות כ- 30 קהילות יהודיות אורתודוקסיות, כמו גם קונסרבטיביות ורפורמיות מרחבי המדינה
- קהילות יהודיות פרוגרסיביות, כדוגמת: ״בית שלום״ בברצלונה, ״בית רמב״ם״ בקורדובה
- ״מרכז ספרד-ישראל״ Centro Sefarad-Israel, מרכז תרבות המקיים פעילויות בנושא יהדות ויהדות ספרד
- ארגונים פוליטיים של שותפות יהודית-ערבית ויהודית-פלסטינית, כדוגמת: "קול יהודי אחר״ JCall España - Otra voz judía[65], ״הארגון הקטלוני ליהודים ופלסטינים״ (Associació Catalana de Jueus i Palestins (JUNTS.
- סניפים של ארגונים יהודים שאינם ציוניים, כדוגמת: ״הרשת הבינלאומית היהודית האנטי-ציונית״ - Red Internacional Judía Antisionista (IJAN)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ספר: יהדות ספרד |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. | |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלפרדו מרדכי ראבילו, היהודים בספרד לפני הכיבוש הערבי, ירושלים: מכון זלמן שזר, תשמ"ג
- אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 2 כרכים, מהדורה ב׳ מעודכנת ומורחבת, ירושלים: קרית-ספר 1966
- עליזה מיוחס ג'יניאו, קרובים ורחוקים: עיונים בסוגיות שבין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 2000
- מרק כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, תרגמה: מיכל סלע, חיפה 1994.
- גלית חזן-רוקם, אגדות ייסוד – בין אשכנז לספרד, על ספרה של שרה צפתמן, "בין אשכנז לספרד – לתולדות הסיפור היהודי בימי הביניים"
- חיים ביינארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים תשנ"ד, עמ' 460–478.
- יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: עם עובד "דעת", ה'תש"ה, 1945
- יוסף קפלן, מקורות לתולדות היהודים בספרד הויזיגוטית, בהוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים ה'תשל"ב
- עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים ונוצרים חדשים בספרד, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1999
- חיים ביינארט, אנוסים בדין האינקויזיציה, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה, 1965
- יוסף קפלן ויום טוב עסיס, דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר, ירושלים ה'תשנ"ט
- חיים ביינארט, גירוש ספרד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ה 1994
- א׳ בשן, ספר מחקרי אליעזר: אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, המכללה האקדמית אשקלון, 2006
- ירון בן-נאה, יהודים בממלכת הסולטנים: החברה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה השבע עשרה, הוצאת מאגנס: ירושלים 2006
- שאול רגב ויעקב שמואל שפיגל (עורכים), היהודים באימפריה העות׳מנית, רמת גן 2024.
- חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, 2 כרכים, מוסד ביאליק: תל אביב 1965.
- חיים ביינארט, פרקי ספרד, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1998
- יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, תל אביב 1994
- יוסף קפלן, מנוצרים חדשים ליהודים חדשים, ירושלים תשס״ג
- יוסף הקר, ״גאון ודיכאון – קטבים בהוויתם הרוחנית והחברתית של יוצאי ספרד ופורטוגל, באימפריה העות’מאנית״, בתוך: ר' בונפיל, מ' בן ששון, י' הקר (עורכים), תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 541–586.
- ירון בן-נאה, ״וכי לא אחיהם אנחנו?' יחסי אשכנזים וספרדים בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה״, קתדרה 103 (תשס"ב), עמ' 33–52.
- Jane Gerber, The Jews of Spain: A History of the Sephardic Experience', Free Press, 1992
- Jonathan Ray, Jewish Life in Medieval Spain: A New History, University of Pennsylvania Press, 2023
- Emily Benichou Gottreich and Daniel J. Schroeter (eds.), Jewish Culture and Society in North Africa (Sephardi and Mizrahi Studies), (ndiana University Press 2011
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר מקיף אודות הלאדינו ומורשת יהדות ספרד
- Sephardic Studies, University of Washington
- רשומה באתר מה-יא"ה הכוללת את המאמרים הבאים:
- יצחק בצלאל, "אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח", פעמים 73, סתיו| תשנ"ח, עמ' 5–35
- אסתר בנבסה, "ציונות ופוליטיקה מקומית בקהילות המזרח", פעמים 73, סתיו תשנ"ח, עמ' 36–40
- יצחק בצלאל, "אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח", פעמים 73, סתיו| תשנ"ח, עמ' 5–35
- אנתולוגיית הפיוטים הספרדים
- דב סטוצ'ינסקי, מפגשים ארוכים, מפגשים עקיפים, מפגשים מורכבים: יהודי ספרד ופרובנס וההיסטוריה של "האחר", זמנים 100 (סתיו 2007)
- יונתן שורש, שורשים הולכים ונעלמים, על חמש אוטוביוגרפיות יהודיות-ספרדיות, מגזין ארץ אחרת
- יוסף הקר, זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ-ישראל, 1492-1391, קתדרה 36, יוני 1985, עמ' 3–34
- יואב גלזנר, חזרה לתור הזהב: תחייה לשורשי היהדות בספרד, באתר ynet, 28 בספטמבר 2011
- יואב גלזנר, טיול בספרד: שר אוצר יהודי, ארמונות וצו גירוש, באתר ynet, 8 באוקטובר 2011
- בן-דרור ימיני, היהודים החדשים: סיור בעקבות יהדות ספרד, באתר nrg, 20 בנובמבר 2011
- 'הספרדי שבא מבגדד. על תולדות האשכנזים והספרדים', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'
- מגילת סרגוסה שמספרת את סיפור נס ההצלה של קהילות יהודיות במאה ה-15, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2022
- "סְפָרַד", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 258–264, באתר היברובוקס
- מאמרים וכתבות בנושא יהדות ספרד, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
- יהדות ספרד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ספרדים (יהודים יוצאי ספרד), דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ מיפוי נוסחי התפילה / הרב אהרן גבאי – מכון שלמה אומן, באתר www.machonso.org
- ↑ יהודה כהן, הצעת מיפוי ראשוני של נוסחי התפילה, ירושתנ 7, ה' תשע"ד
- ↑ אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 2 כרכים, ירושלים: קרית-ספר, 1960–1966. מרק כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, תרגמה: מיכל סלע, חיפה 1994.
- ↑ הגיית לשון הקודש המכונה "הברה_ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד.
- ↑ יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, מהדורה מחודשת, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר: תל אביב 1988.
- 1 2 3 יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: עם עובד. תשמ"ז 1988 (הדפסה שנייה, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת שיצאה בשנת 1965). חיים ביינארט, גירוש ספרד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ה 1994. חיים ביינארט, פרקי ספרד, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1998.
- ↑ Goldberg, H. E. (2008). From Sephardi to Mizrahi and Back Again: Changing Meanings of “Sephardi” in Its Social Environments. Jewish Social Studies, 15(1), 165–188. http://www.jstor.org/stable/40207039
- ↑ ראו מספר מאמרים בנושא בספר: זמן יהודי חדש – תרבות יהודית בעידן חילוני, מבט אנציקלופדי. כרך שני, לשונות היהודים, 2008. לדוגמה: אבנר פרץ, התפתחות הלאדינו ומעמדה בתהליך המודרניזציה והחילון. משה בר-אשר, לשונות היהודים החדשות במזרח הערבי והמוסלמי. עמ׳ 306–317.
- ↑ Sephardic World Map, sephardicbrotherhood
- ↑ עיתון למרחב, 17 דצמבר 1968
- ↑ דון יצחק אברבנאל, פירוש אברבנאל על זכריה 12:7, באתר www.sefaria.org
- ↑ סדר עולם זוטא 9:1, באתר ספריא
- ↑ גרשון דוד כהן (ע), ספר הקבלה לר' אברהם אבן דאוד הלוי, פילאדלפיא: החברה היהודית להוצאת ספרים אשר באמריקה, תשכ"ז, עמ' 58
- ↑ סדר עולם רבה וזוטא – ספר הקבלה לראב"ד, ירושלים 1971, עמ' 43–44; 51
- ↑ ספר הקבלה לראב"ד, אוקספורד: סדר החכמים וקורות העתים, תרח"מ 1888, עמ' 80
- ↑ Gerson D. Cohen, The Story of the Four Captives, Proceedings of the American Academy for Jewish Research 29, 1960, עמ' 115 doi: 10.2307/3622487
- ↑ Ross Brann, Sephardic "Exceptionalism", In Ryan Szpiech et al., Sephardic Identities, Medieval and Early Modern, Michigan Publishing 2019.
- ↑ Alexander Bar-Magen Numhauser, Chapter 3: Jews from Their Objects: Ergology and Sites from Late Antique Hispania In: Hispanojewish Archaeology (2 vols.), 2021,pp. 170–208. DOI: https://doi.org/10.1163/9789004419926_005 Alfredo M. Rabello, "The Situation of the Jews in Roman Spain", Studies on the Jewish Diaspora in the Hellenistic and Roman Periods. Ed. by Benjamin Isaac, Aharon Oppenheimer. Tel-Aviv: Tel-Aviv University – Ramot, 1996. pp.160-190
- ↑ El yacimiento de Cástulo traspasa de nuevo fronteras, www.diariojaen.es (בספרדית)
- ↑ Numhauser, Alexander Bar-Magen (2021-04-08), "Jewish Voices from Stone: Jewish Epigraphy and Its Art from Hispania", Hispanojewish Archaeology (2 vols.) (באנגלית), Brill, pp. 62–65, doi:10.1163/9789004419926_004, ISBN 978-90-04-41992-6
- ↑ Rutgers, Leonard V.; Bradbury, Scott (2006). "The Diaspora, c. 235–638". In Steven T. Katz, The Cambridge history of Judaism, Cambridge: Cambridge University press, 2006, ISBN 978-0-521-77248-8
- ↑ Joseph Pérez, Los judíos en España, 1. ed., 4. reimpr, Madrid: Marcial Pons, 2012, Historia Biblioteca clásica, עמ' 19-18, 22, ISBN 978-84-96467-03-3
- ↑ History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100–325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra
- ↑ יצחק חן ואורה לימור, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרך א׳, יחידה 2: נוצרים וברברים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשס"ג.
- 1 2 Notably Bernard S. Bachrach, in Early Medieval Jewish Policy in Western Europe (University of Minnesota Press) 1977; Bacharach, "A Reassessment of Visigothic Jewish Policy, 589 711", The American Historical Review 78.1 (February 1973), pp. 11-34. Solomon Katz, The Jews in the Visigothic and Frankish Kingdoms of Gaul and Spain (Harvard University Press) 1937 gives the broad background
- ↑ אלי בר נביא, האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 78
- 1 2 Jane S. Gerber, "The Jews of Muslim Spain". In Phillip I. Lieberman (ed.), Jews in the Medieval Islamic World. The Cambridge History of Judaism. Vol. 5. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 164–198. 178–179, 180–183. Norman Roth, Jews, Visigoths and Muslims in Medieval Spain: Cooperation and Conflict (Brill, 1994)
- ↑ אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 2 כרכים, מהדורה ב׳ מעודכנת ומורחבת, ירושלים 1966. מרק כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, תרגמה מאנגלית: מיכל סלע, חיפה 2001.
- ↑ יצחק שורש, הפנייה לעבר ביהדות המודרנית, מרכז זלמן שז״ר: ירושלים תש״ס 2000. Carsten Schapkow, Role Model and Countermodel: The Golden Age of Iberian Jewry and German Jewish Culture during :the Era of Emancipation, tr. Corey Twitchell, Lexington Books Lanham, Maryland 2015.
- ↑ להסברים של הטיעונים הללו, ראו למשל: Mark R. Cohen, Prologue. The “Golden Age” of Jewish-Muslim Relations: Myth and Reality and Mercedes García-Arenal, The Jews of al- Andalus. in: A History of Jewish-Muslim Relations: From the Origins to the Present Day, Princeton 2013. pp. 28-38, 111-135.
- ↑ מרק כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, תרגמה: מיכל סלע, הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן 2001. Ross Brann, Iberian Moorings: Al-Andalus and Sefarad and.the Tropes of Exceptionalism, Philadelphia 2020 Jonathan Ray, Jewish Life in Medieval Spain: A new History, Philadelphia 2021. Sarah Stroumsa, Andalus and Sefarad: On Philosophy and Its History in Islamic Spain, Princeton 2019
- ↑ Eisenberg, Daniel (2008). "La actitud de Cervantes ante sus antepasados judaicos (2005)" (PDF). Cervantes y las religiones. Universidad de Navarra· Iberoamericana· Vervuert. pp. 55–78. ISBN 978-84-8489-314-1. אורכב מ-המקור (PDF) ב-13 במרץ 2016.
- ↑ Ahmed, M.I. Muslim-Jewish Harmony: A Politically-Contingent Reality. Religions 2022, 13, 535. https://doi.org/10.3390/rel13060535
- ↑ Gerber, Jane S. (2021). "The Jews of Muslim Spain". In Lieberman, Phillip I. (ed.). Jews in the Medieval Islamic World. The Cambridge History of Judaism. Vol. 5. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 164–198. doi:10.1017/9781139048873. ISBN 9781139048873. 179–180
- ↑ אמנם רבים מרבותיהם של פוסקים ומשוררים אלו היו מצפון אפריקה כמו רי"ף ורבנו חננאל. (חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ביאיליק חלק א, עמ' כו (מבוא))
- ↑ Richard Gottheil, Stephen S. Wise, Michael Friedländer, "Ibn Gabriol, Solomon ben Juday (Abu Ayyub Sulaiman Ibn Yaḥya Ibn Jabirul), known also as Avicebron" (אורכב 10.06.2008 בארכיון Wayback Machine), JewishEncyclopedia.com. Retrieved 2011-11-20.
- ↑ אבריאל בר לבב ומשה אידל, שער לקבלה: נתיבות למיסטיקה יהודית, כרך ג' – פריחה, הוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה תשפ״ב.
- ↑ חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, בעריכת: עזרא פליישר, ירושלים 1995. דן פגיס, חידוש ומסורת בשירת-החול העברית : ספרד ואיטליה, תל אביב 1976. שולמית אליצור, שירת החול בספרד המוסלמית, ירושלים 2004.
- ↑ יוסף יובל טובי, שירת החול העברית בספרד כשירה חצרנית – האמנם?, 2008, עמ' 4: 46–62, תשס"ח–2008
- 1 2 Roth, Norman, ed. (2003). Medieval Jewish Civilization: An Encyclopedia. Routledge Revivals. Routledge. pp. 380–384. ISBN 978-1-315-16539-4.
- ↑
יובל אלבשן, היום שבו הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את "הכוזרי", באתר הארץ, 16 בינואר 2013 - ↑ Istorie si memorie evreiasca. Volum omagial dedicat doamnei Lya Benjamin, ed. Anca Ciuciu si Camelia Craciun, Bucuresti, Editura Hasefer, 2011, p. 52
- 1 2 עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים ו"נוצרים חדשים" בספרד, האוניברסיטה המשודרת: תל אביב 1999. David M. Gitlitz, Secrecy and Deceit: The Religion of the Crypto-Jews (Albuquerque: University of New Mexico Press, 2002).
- ↑ Mercedes Garcia-Arenal, [https://asphs.net/wp-content/uploads/2020/02/Creating-Conversos.pdf Creating Conversos: Genealogy and Identity as Historiographical Problems (after a recent book by Ángel Alcalá)]
- ↑ יוסף הקר, ״יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז – קהילה וחברה״, בתוך: ח' ביינארט (עורך), מורשת ספרד, הוצאת מאגנס: ירושלים תשנ"ד, עמ' 460–478.
- ↑ An Ashkenazic Rabbi in a Sephardic/Persian Community | jewishideas.org, www.jewishideas.org
- ↑ למשל במוסדות ומיזמים שונים: https://autoridadnasionala.wixsite.com/autoridadnasionala https://sefarad.com.tr/en/ https://byjlcenter.huji.ac.il/jewishlanguages, https://lashon.org/1 https://americansephardi.org/ https://www.binghamton.edu/news/story/5123/saving-a-language-from-extinction
- ↑ יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, בית התפוצות: תל אביב 1994
- ↑ יוסף קפלן ודוד כ"ץ, גירוש ושיבה: יהודי אנגליה בחילופי הזמנים, מרכז זלמן שזר: ירושלים תשנ"ד
- ↑ Adri K. Offenberg, ‘Jacob Jehuda Leon (1602–1675) and His Model of the Temple’, Johannes van den Berg & Ernestine G.E. van der Wall (eds.), Jewish Christian Relations in the Seventeenth Century: Studies and Documents, London 1988, pp. 95–115 ל׳ מינץ-מנור, סמלים ודימויים בקהילה הספרדית-הפורטוגלית באמסטרדם במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, פעמים 120 (תשס"ט), 9–59
- ↑ Moreno-Goldschmidt, Aliza, Conversos de origen judío en la Cartagena colonial, Universidad Javeriana, 2018
- ↑ Wieke Vink. Creole Jews: Negotiating Community in Colonial Suriname. Leiden, The Netherlands: Brill 2010, מרדכי ארבל, בני האומה היהודית באזור הקאריבי, תל אביב 2005
- ↑ יוסף קפלן, מנוצרים חדשים ליהודים חדשים, מרכז זלמן שזר: ירושלים תשס"ג
- ↑ דניאל ליפסון, התנ"ך של האנוסים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 24 ביולי 2024
- ↑ יצחק קארדוזו, מעלות העברים. תרגם מספרדית והוסיף מבוא והערות יוסף קפלן. מוסד ביאליק: ירושלים, תשל"ב. הנ"ל, מנצרות ליהדות: חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, הוצאת מאגנס: ירושלים, תשמ"ג.
- ↑ Yosef Kaplan, "The Portuguese Community in 17th-Century Amsterdam and the Ashkenazi World", in J. Michman (ed.), Dutch Jewish History. Vol. II: Proceedings of the Fourth Symposium on the History of the Jews in the Netherlands, Jerusalem & Assen 1989, pp. 23-45 Monika Richarz, "An Ashkenazic-Sephardic Marriage against the Father’s Will" in: https://keydocuments.net/article/richarz-lemos
- ↑ ברוך אפשטיין, מקור ברוך, פרק א' סעיף ב', עמ' 696.
- ↑ ד"ר אברהם שפיר, ס"ט: שמות משפחה, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
- ↑ הרב שלום משאש, שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד' סימן י"ד (עמ' קצ"ג)
- ↑ תנאי הזכאות כללו: 1) הוכחת מוצא ספרדי באמצעות אישור מהפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד (FCJE), תעודות משפחה, ידיעת הלאדינו, שמות משפחה ספרדיים היסטוריים ועוד. 2) קשר לספרד על ידי עמידה בשתי בחינות של מכון סרוונטס. ראו: חוק האזרחות לצאצאי יהודי ספרד (בספרדית), והתוספת של הארכת המועד (בספרדית).
- ↑ המנהל הכללי של הרישומים והנוטריון במשרד המשפטים הספרדי
- ↑ Ismar Schorsch, The Myth of Sephardic Supremacy, The Leo Baeck Institute Year Book 34,1, 1989 January, עמ' 47–66
- ↑ Endelman, T.M. Benjamin Disraeli and the myth of Sephardi superiority. Jewish History 10, 21–35 (1996). https://doi.org/10.1007/BF01650959
- ↑ The Jewish community in Spain reaches 70,000 members, according to the FCJE
- ↑ כתבה בעיתון הדיגיטלי El Independiente, ראיון עם נשיא הארגון בספרד Jonas Benharroch (בספרדית)
| יהדות אירופה | ||
|---|---|---|
| מדינות | אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה |  |
| מדינות שההכרה בהן מוגבלת | אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה | |
| אזורים היסטוריים | אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים | |
