בשנת 1999 רץ שטייניץ ברשימת הליכוד לכנסת ה-15 ונחשב כמקורב לנתניהו. אף שהליכוד זכה ב-19 מנדטים ומקומו ברשימה היה המקום העשרים, נכנס לכנסת בשל התפטרותו של נתניהו. בכנסת ה-15 כחבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט, בוועדת המדע והטכנולוגיה ובוועדת החוץ והביטחון, שבמסגרתה כיהן כיו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון. במסגרת זו תמך בפיתוח הטיל לורה על מנת להקנות לחיל הים יכולת נרחבת לתקיפת מטרות קרקע רחוקות.^[15]

שטייניץ נבחר לכנסת ה-16, שבה כיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, יו"ר ועדת המשנה לענייני מודיעין ושירותים חשאיים, ויו"ר הוועדה הביטחונית המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולקונגרס ארצות הברית יחד עם הסנאטור ג'ון קייל ממדינת אריזונה. בתחילת כהונתו הכריז שטייניץ כי הוועדה בראשותו תחדל להיות "בית לורדים" ו"חותמת גומי" של מערכת הביטחון, ותיישם פיקוח פרלמנטרי עצמאי ואפקטיבי. הדבר הוביל לעימותים חריפים בינו לבין ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון^[16].

בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק בשנת 2003 יזם את הקמתה של הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק ועמד בראשה.^[17] הוועדה פרסמה דו"ח חשאי ודו"ח פומבי בשנת 2004, שבו ביקרה בחריפות את תפקודי קהילת המודיעין הישראלית על כישלונה להעריך נכונה את אי הימצאותם של טילי קרקע-קרקע ונשק בלתי קונבנציונלי בידי עיראק בשנים ובחודשים שקדמו למלחמת עיראק, וכן את כישלונה לחשוף את תוכנית הגרעין של לוב. דו"ח הוועדה כלל המלצות אחדות^[18]:

• לשקול את הוצאת יחידה 8200 מאחריותו של צה"ל והפיכתה לרשות סיגינט אזרחית.
• להאיץ את פיתוח מערך לווייני הריגול של ישראל ולהפעילו על ידי גוף משותף לצה"ל ול"מוסד".
• הקמת "תוכנית חבצלות" בעקבות ההבנה כי יש לחזק את שדרת הפיקוד באמ"ן וליצור הכשרה אקדמית של אנשי המודיעין בצה"ל.
• מינוי מזכיר למודיעין במעמד זהה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה.
• הקמת ועדת שרים למודיעין.
• חקיקת חוק המודיעין.
• רפורמה במבנה קהילת המודיעין.

בהמשך, יזם את הקמתה של "הוועדה הציבורית לבחינת הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת הביטחון והדרכים לשיפורו" ומינה את פרופ' אמנון רובינשטיין לעמוד בראשה.

שטייניץ הרבה להתריע על הסכנה הטמונה בהתעצמותה הצבאית של מצרים ובהצטיידותה בנשק אמריקני חדיש, וטען שיש להתכונן לאפשרות של מלחמה בחזית הדרומית^[19]. בנוסף בלט בתמיכתו בפיתוח חיל הים והפיכתו לזרוע אסטרטגית משמעותית, בדומה לחיל האוויר^[20].

בדיון על תוכנית ההתנתקות, שבה תמך^[21], הוביל את המאבק הפרלמנטרי והציבורי נגד מסירת ציר פילדלפי לידי מצרים, וטען כי המצרים מעלימים עין במכוון מהטרור הפלסטיני וממנהרות ההברחה, וכי ההסכם עלול לפגוע בפירוז סיני, החיוני לביטחון ישראל^[22]. בשנת 2007 טען כי בזכות התנגדותו צומצמה פריסת הכוחות המצריים בגבול שתוכננה על ידי הממשלה^[23].

בשנת 2005 קרא שטייניץ לעריכת "מבצע חומת מגן 2" ברצועת עזה, כהקדמה להתנתקות, על מנת להחליש את חמאס ואת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, להרוס את תעשיית הרקטות ומאגרי הנשק של ארגוני הטרור, וכדי שתוכנית ההתנתקות לא תצטייר כנובעת מחולשה של ישראל^[24].

נבחר מטעם הליכוד לכנסת ה-17 לאחר שמוקם במקום השביעי בפריימריז המפלגה. כיהן כמרכז האופוזיציה בוועדת החוץ והביטחון וכיו"ר ועדת המשנה לכוננות.

שטייניץ סבור שבית המשפט העליון פוגע בקביעות ב"סטטוס קוו" ובחרדים, ואף צוטט בקלטת בשם "הרצל והציונות", שיצר והפיץ הרב אמנון יצחק, שבה נטען כי דבריו מאששים את טענות החרדים^[25].

בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, ולאחר הקמת הממשלה ה-32 מונה לשר האוצר^[26]. שטייניץ נכנס לתפקידו בפתחו של משבר פיננסי עולמי שנתן את אותותיו במשק הישראלי, ולאחר שני רבעונים של צמיחה שלילית שהביאה לזינוק באבטלה^[27].

מיד בראשית כהונתו באפריל 2009 הודיע שטייניץ על החלטתו להעביר את ישראל לתקציב דו-שנתי הראשון בתולדותיה ובתולדות העולם המפותח בכלל, לשנים 2009–2010.^[28] ביולי 2009 אישרה הממשלה את הצעתו של שטייניץ בנושא התקציב^[29]. גם התקציב הבא שהעביר היה דו-שנתי (לשנים 2011–2012). מאז ועד היום הפכו רוב התקציבים בישראל לתקציבים דו-שנתיים.

מספר שבועות לאחר כניסתו לתפקיד השיק שטייניץ תוכנית חירום בשם "בלימה ותנופה" שנועדה להחזיר את המשק לצמיחה חיובית, וכללה עידוד נמרץ להשקעות בענפי ההייטק, התעשייה, התיירות, הבניין והתחבורה^[30]. במסגרת התוכנית נחתמה "עסקת חבילה" משולשת בין המדינה, הסתדרות העובדים והסתדרות התעשיינים, שכללה השתתפות של העובדים בהיקף של 5 מיליארד שקלים לטובת האצת הצמיחה^[31]. בנוסף החל במהלכים אחדים של העלאת מיסים, ובראשם העלאת מס ערך מוסף מ-15.5% ל-16.5% החל מ-1 ביולי 2009. מגמה זו של העלאת מיסים באה לסיומה הזמני ב-1 בינואר 2010, עם הורדת מס ערך מוסף ל-16%.

ביוני 2009 אישרה ממשלת ישראל את הצעת שטייניץ לתיקון פקודת מס הכנסה, שלפיה אימהות עובדות יקבלו נקודת זיכוי נוספת, במקום ההכרה בהוצאות הטיפול בילדים לצורכי מס שעליה החליט בית המשפט העליון בפסק דין ורד פרי.

שטייניץ תקף את פסיקת בג"ץ שביטלה את תיקון 28 לפקודת בתי הסוהר המאפשר להפעיל בתי כלא פרטיים, וכינה אותה "הפקרות כלכלית". טענתו הייתה שכשם שבית המשפט מתחשב בשיקולים ביטחוניים כך עליו להתחשב בשיקולים כלכליים^[32].

בשנת 2009 פתח שטייניץ במהלכים כלכליים ודיפלומטיים כדי להביא לקבלתה של ישראל כחברה בארגון ה-OECD. במאי 2010, לאחר עשרות שנים של ניסיונות עקרים, הצליחה ישראל לסיים את התהליך^[33] בהובלתו של שטייניץ.^[34]

באפריל 2010 הודיע שטייניץ על מינויה של ועדת ששינסקי שמטרתה לקדם העלאת מיסים על הרווחים של חברות המפיקות גז ונפט^[35]. שטייניץ התבטא פעמים רבות בעד הגדלת המיסוי על אוצרות הטבע של מדינת ישראל. לאחר מינוי ועדת ששינסקי, חברות האנרגיה החלו לפעול נגדו ונגד הוועדה במספר חזיתות^[36], והופעלו לחצים גם על ידי הממשל האמריקאי^[37], לרבות מכיוונו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה. בשנת 2011 עם פרסום מסקנות הוועדה, העביר שטייניץ לכנסת את חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע שהעלה במידה ניכרת את חלקה של המדינה ברווחים ממאגרי גז (מכ-20% לכ-60%). שטייניץ ביטל הטבות מס על כריית אוצרות הטבע בים המלח, והגיש תביעה כנגד חברת כי"ל על עיוותי מס בעבר.

ביולי 2010 החל מהלך נוסף של העלאת מיסים, בהעלאה נוספת של המס על סיגריות.

בתחילת 2010, במסגרת המדיניות להגדלת התחרות במשק הישראלי, מינה שטייניץ ועדה (יחד עם שר התמ"ת, בנימין בן אליעזר) לבחינת הטבות המס והמענקים הניתנים לפי חוק, במטרה לגבש את הדרכים למיצוי מרבי של התקציב המיועד לעידוד השקעות הון בתעשייה^[38]. הוועדה, שהורכבה מבכירים במשרדי האוצר והכלכלה, המליצה כי תנאי הזכאות להטבות המס ישונו ויכללו את ביטול הדרישה להשקעה מזערית מזכה כתנאי סף לקבלת הטבות המס, ביטול הטבות בלעדיות שהוענקו לתושבי חוץ המשקיעים בארץ וביטול יחס המחזורים. כך שבפועל חברה שתעמוד בקריטריונים המוגדרים בחוק תהיה זכאית להטבות מס בשיעור מס קבוע מראש בהתאם לאזור שבו ממוקם המפעל, תוך כדי מתן העדפה להקמת מפעלים בפריפריה. בסוף דצמבר 2010 נכנס לתוקפו תיקון 68 לחוק לעידוד השקעות הון, הנחשב לשינוי המשמעותי ביותר שנעשה בחוק מאז חקיקתו ב-1959. במסגרת החוק בוטלו ההטבות שניתנו לחברות כימיקלים לישראל ולתעשיות הביטחוניות, הוקצו הטבות מס ליזמים המעוניינים להשקיע בפריפריה ולא במרכז הארץ, בוטלו הטבות בלעדיות שניתנו עד אותה העת לתושבי חוץ בלבד ושונו תנאי הזכאות להטבות המס^[39].

בתחילת שנת 2011 נכנס לתוקפו החוק לצמצום הריכוזיות בשוק האשראי.^{[דרושה הבהרה]} לפי החוק, שיזם שטייניץ, חברת אשראי שמחזיקה לפחות 10% משוק כרטיסי האשראי תחויב לאפשר גם לסולקים אחרים לסלוק עסקאות שבוצעו בכרטיסי האשראי שלה. חוק זה הגביר את התחרות בשוק כרטיסי האשראי הישראלי והפחית באופן ניכר את התשלומים שמעבירים בעלי העסקים לחברות האשראי.^{[דרוש מקור]} כמו כן החוק אפשר לעסקים קטנים ובינוניים לבחור חברת סליקה כרצונם ללא תלות בחברה כלשהי.

בשנת 2011 התקיימה שביתת הרופאים במשך ארבעה וחצי חודשים, מה שהפכה לשביתה הארוכה בתולדות המדינה. השביתה הסתיימה עם חתימת האוצר והרופאים על הסכם קיבוצי ששיפר את תנאי העסקתם של הרופאים תוך מתן עדיפות לבתי החולים בפריפריה^[40]. במסגרת ההסכם התקבלה דרישתו של שטייניץ שהרופאים יחתימו שעון נוכחות בבית-החולים. אף על פי כן, נמשכו מחאות של מאות רופאים מתמחים ובנובמבר 2011 הצטרפו למתמחים יותר מ-200 רופאים מומחים. בסופו של דבר שככה המחאה.

בקיץ 2011 פרצה סדרת מחאות חברתיות נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה ויוקר המחיה בישראל. ההפגנות וצעדי המחאה, שהתרחשו במספר רב של מוקדים ולאורך זמן רב, התמקדו במחירי הדיור הגבוהים בישראל, יוקר המחיה ועלויות מעונות היום, ולוו במחאות נוספות של רופאים, עובדים סוציאליים, מורים ורפתנים אשר קראו לשינוי התפיסה החברתית של משרד האוצר והממשלה. בתחילת המאבק שלל שטייניץ את טענות המפגינים, אך עם התגברות המחאות, לרבות קולות מהקואליציה שקראו להדחתו, והתגייסות עשרות ארגונים למאבק, הגמיש את יחסו למחאה, ונקט צעדים לריצוי המוחים, כגון הורדת מס לשם צמצום העלאת מחיר החשמל^[41]. בעקבות המחאות התפטר מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני^[42]. בעקבות מינויה של ועדת טרכטנברג טיפל שטייניץ במימוש המלצותיה בנושאים הקשורים למשרדו, כגון מיסים.

בספטמבר 2011, בעקבות השיפור ביחס החוב-תוצר של ישראל ולמרות המשבר הגלובלי, החליטה חברת דירוג האשראי S&P להעלות את דירוג האשראי של ישראל ל-A+^[43]. בכך הפכה ישראל למדינה המערבית היחידה שדירוג האשראי שלה עלה בעיצומו של המשבר הגלובלי.

במהלך כהונתו של שטייניץ כשר האוצר הושם דגש על פיתוח העסקים עם כלכלות מתפתחות ובעיקר עם סין והודו. בשנים 2010–2011 היצוא הישראלי למדינות אלו גדל מ-30% מכלל הייצוא הישראלי ל-40%. במהלך שלושה ביקורים רשמיים בסין ובהודו הוביל שטייניץ משא ומתן לחתימה על שורה של הסכמים בילטרליים שנועדו להגדיל את היקף הסחר בין הצדדים. ההסכמות כללו בין היתר: פרוטוקולים פיננסיים (ביטוח סיכונים של יצואנים), הקמת אזורי סחר חופשי, הקמת קרן משותפת לעידוד יזמות ופיתוח טכנולוגי ויישום תוכנית החלפה של פוסט-דוקטורנטים^[44].

ביולי 2012 חזר שטייניץ למהלך של העלאת מיסים, שבמסגרתו הועלה מס קנייה על סיגריות ובירה, המע"מ הועלה ל-17% (החל מ-1 בספטמבר 2012) והוחלט על העלאת שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי החל מינואר 2013^[45].

עוד באותו החודש (יולי 2012), הוביל שטייניץ את עדכונו של הסכם פריז. על העדכון חתם יחד עם ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד. במסגרת עדכון זה הוחלט על הגברת המלחמה המשותפת בהברחות סחורות, וחיזוק יכולות גביית המיסים של הרשות הפלסטינית^[46].

בנובמבר 2012, בשלהי כהונתו כשר האוצר, פעל שטייניץ לחקיקת "חוק הרווחים הכלואים", שלפיו יוענקו הטבות מס בשיעור של כ־40%–70% לחברות שיבחרו במסלול הכולל הטלת מיסוי על מענקים שקיבלו מהממשלה במסגרת חוק לעידוד השקעות הון^[47]. בעקבות תיקון זה, בנובמבר 2013 גבתה רשות המיסים מס על רווחים כלואים מ-214 חברות בסכום של כ־4.387 מיליארד ש"ח.

בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן^[48], אולם יחס החוב-תוצר המשיך להצטמצם. הצמיחה הממוצעת בתקופת כהונתו של שטייניץ כשר אוצר הייתה כ-4.5%^[49]. כלומר, הצמיחה הכלכלית הגבוהה בכל מדינות העולם המפותח.

בבחירות לכנסת ה-19 התמודד במקום ה-24 ברשימת , וב מילא את תפקיד השר ל ול. כמו כן, מונה לחבר ב.

במסגרת תפקידו, יזם שטייניץ את התוכנית לפירוק ארסנל הנשק הכימי בסוריה תחת מטריית שיתוף פעולה אמריקאי-רוסי. כאשר נוצרו התנאים המתאימים בקיץ 2013, הועברו עיקרי התוכנית סימולטנית לרוסים ולאמריקאים. ההבנות התבססו על כך שהקרדיט על נטרול האיום יישאר בידי המעצמות ואילו ישראל – יחד עם תושבי סוריה והאזור כולו – תיהנה מהסרת האיום החמור. היוזמה נשאה פרי וארסנל של 1,300 טונות של גז עצבים הוצא מסוריה והושמד^[55].

בבחירות לכנסת ה-20 נבחר למקום ה-13 ברשימת הליכוד ובממשלת ישראל ה-34 מונה לשר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים^[56] יחד עם חברות בקבינט המדיני-ביטחוני.

ב-30 בנובמבר 2015 התחלף עם השר זאב אלקין בקבינט, אך חזר לחברות מלאה ב-30 במאי 2016.

בחודש יוני 2015 גיבש שטייניץ את "מתווה הגז"^[57], שאושר בממשלה בחודש אוגוסט 2015 ואושר בכנסת כחודש לאחר מכן. במרץ 2016 פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, מה שחייב את השר לתקן את המתווה ולהביא סעיף תחליפי לאישור הממשלה. החלטה מתוקנת התקבלה במאי 2016. כחודש לאחר מכן, לאחר שנים רבות של עיכובים, אושרה תוכנית הפיתוח לשדה הגז לווייתן^[58]. במהלך שנת 2017 החל התהליך של פירוק מונופול הגז של דלק הישראלית ונובל אנרג'י האמריקאית, כאשר מאגר הגז הטבעי כריש-תנין נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית – מה שהוביל לתחרות על לקוחות ולהורדת מחירים.

במסגרת תפקידו יזם שטייניץ תוכנית מקיפה להפסקת השימוש בפחם ובדלקים מזהמים במדינת ישראל, והחלפתם בגז טבעי ובאנרגיות מתחדשות. בתוך שלוש שנים ירד אחוז הפחם והמזוט מכ-65% מייצור החשמל בשנת 2015 לכ-25% בשנת 2018. לפי התוכנית, בשנת 2027 תחדל ישראל להשתמש בפחם. כן קידם שטייניץ תוכנית להעברת כל התחבורה בישראל מדלקים רגילים לחשמל ולגז טבעי, עד שנת 2030.

בסוף שנת 2015 שטייניץ התייחס לרפורמה הצפויה בחברת החשמל וקבע כי 2016 תהיה השנה שבה המדינה תשקיע את המאמצים המרביים למען הוצאתה לפועל^[59].

באפריל 2016 התקיים ביקור ראשון בישראל של מזכיר האנרגיה האמריקאי, ונחתם הסכם בילטרלי לחיזוק שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה בין ארצות-הברית לישראל^[60].

ביולי 2016 הודיע שטייניץ כי המשרד בראשותו יפרסם רישיונות גז ונפט חדשים, בתום ארבע שנים שבהן המים הכלכליים של ישראל היו סגורים לחיפושים^[61].

שטייניץ היה מעורב רבות בתהליך הפשרת היחסים של ישראל עם טורקיה, עד לחתימה על הסכם הפיוס בסוף יוני 2016^[62].

במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2015–2016, אוחדה רשות החשמל עם מנהל החשמל במשרד האנרגיה, שתפקידו היה לתת רישיונות לייצור חשמל באופן פרטי. עוד במסגרת החוק, הוכפפה הרשות החדשה לדרג הפוליטי, שר האנרגיה, וזאת לעומת המצב הקודם שבו הרשות הייתה רשות עצמאית חיצונית.

בנובמבר 2018 חתמה ישראל ביוזמת שטייניץ על הסכם להנחת צינור הגז איסטמד, צינור הגז התת-ימי הארוך והעמוק בעולם שיחבר בין ישראל לאירופה, לאחר משא ומתן שהתמשך שנתיים בין ישראל, איטליה, יוון וקפריסין^[63]. הפרויקט צפוי להסתיים בשנת 2025^[64].

באוגוסט 2019 הודיע שטייניץ על הקפאת עבודות הקמה של ארבע תחנות כוח גדולות המונעות בגז, לאחר ביקורת ציבורית בעיקר מצד תושבי הצפון לאור חשש מזיהום האוויר^[65].

ב-17 במאי 2020, עם כינון הממשלה ה-35, הושבע לקדנציה שנייה בתפקיד שר האנרגיה. הטיפול במשאבי המים הופרד ממשרד זה והועבר למשרד משאבי המים בראשות זאב אלקין^[66], אך במאי 2021 מונה שטייניץ גם לשר למשאבי המים, מספר חודשים לאחר התפטרותו של זאב אלקין, ובכך למעשה חזר שטייניץ לעסוק בענייני המים בישראל^[67]. בתקופה זו השתתף במשא ומתן לקביעת הגבול הימי בין ישראל ולבנון.

לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הגיע למקום ה-15 בפריימריז הליכוד והוצב במקום ה-16 ברשימת הליכוד לכנסת. בבחירות לכנסת ה-22 הוצב במקום ה-18. בבחירות לכנסת ה-23 במקום ה-17 ברשימה ובבחירות לכנסת ה-24 במקום ה-15. הוא המשיך לכהן כשר האנרגיה וב-3 במאי 2021 אף מונה גם לשר משאבי המים. שטייניץ סיים את תפקידיו בממשלה ב-13 ביוני 2021. בעקבות השבעתה של הממשלה ה-36 בכנסת ה-24 נמנה, יחד עם כל חבריו למפלגה, באופוזיציה.

ב-5 ביולי 2022, עם היציאה לבחירות לכנסת ה-25, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים^[68]. באוקטובר 2022 הודיע כי החל לעבוד כמרצה באוניברסיטת רייכמן^[9]. בינואר 2023 החליט שר הביטחון, יואב גלנט, למנות את שטייניץ ליו"ר רפאל^[69], והוא נכנס לתפקיד זה ב-4 באפריל 2023 והחליף את עוזי לנדאו^[70]. ב-2025 החל לשמש פרופסור אורח במכון שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית בירושלים.^[10]

• הזמנה לפילוסופיה, זמורה-ביתן, 1987^[77]
• לעולם תהא המטפיזיקה, דביר, 1990
• עץ הדעת - אלוהים, לוגיקה וסיבתיות, דביר, 1994
• טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה, זמורה-ביתן, 1998
• הקרב על הגז, ידיעות ספרים, 2020
• לא יהיה לנו לאן לחזור (מד"ב), כנרת, 2023^[78]
• הקומדיה הממשלתית, ידיעות ספרים, 2025.

פורסם בישראל

• הראיה האונטולוגית וריקנותו של האנליטי, עיון, ‏אפריל 1994
• בין פילוסופיה למדע, מחשבות, ‏ספטמבר 1996
• קאנט, פרגה, והראיה האונטולוגית, עיון, ‏אפריל 1997
• דמוקרטיה: האיום הליברלי, מחקרי משפט, ‏גיליון יז 2001

פורסם מחוץ לישראל

• "Necessary beings", by Yuval Steinitz, American Philosophical Quarterly (April 1994)
• "Brains in a Vat: Different Perspectives", by Yuval Steinitz, The Philosophical Quarterly (April 1994)
• "Contradictions are Ontological Arguments", by Yuval Steinitz, Religious Studies (December 1994)

• כאשר הצבא הפלשתיני יפלוש למרכז הארץ, נתיב 65, מרכז אריאל למחקרי מדיניות, 1998, עמ' 69–78
• הים כעומק האסטרטגי של ישראל, מערכות 6–11, מאי 2002
• טילים, רבותיי, טילים!, מערכות 403–404, דצמבר 2005
• תרבות המלחמה האבודה, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2006
• ההיגיון והשיגעון שמאחורי מסכות המגן, באתר הארץ, 14 במאי 2008
• הפירוז האבוד, באתר הארץ, 12 בינואר 2009