דוד וולפסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 | |||||
| לידה |
9 באוקטובר 1855 דורביאני (אנ'), רוסיה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 בספטמבר 1914 (בגיל 58) באד הומבורג, גרמניה | ||||
| מקום קבורה |
 הר הרצל, ירושלים | ||||
| שם לידה | דוד וולפסון | ||||
| מדינה |
האימפריה הרוסית האימפריה העות'מאנית אוסטריה אנגליה שווייץ שוודיה דנמרק גרמניה הונגריה צרפת קובנה ישראל (עיצב את הדגל) | ||||
| כינוי |
דוד מר וולפסון יורשו של הרצל ממשיך דרכו של הרצל הארכיטקט הפיננסי של התנועה הציונית היוזם של הקופסה הכחולה הבאנקיר | ||||
| השכלה |
חינוך דתי ומסורתי בבית השכלה כללית רחבה ולימודי שפות התמחות עסקית ומסחרית שנרכשה בפועל בגרמניה | ||||
| עיסוק |
נשיא ההסתדרות הציונית העולמית מנהיג ציוני אחד ממייסדי ומובילי קק"ל מארגן ומנהל קונגרסים ציוניים סוחר בנקאי | ||||
| תארים | גזבר | ||||
| השקפה דתית | יהדות | ||||
| בת זוג |
פאני פרומה בת יהודה פליציה לבית צימנד | ||||
|
שושלת רומנוב שושלת הוהנצולרן שושלת הבסבורג-לורן | |||||
| אב | אייזיק וולפסון | ||||
| אם | פייגה וולפסון | ||||
| |||||
דוד וולפסון (בכתיב יידי: וואָלפסאָן; 9 באוקטובר 1855, דורביאני, פלך קובנה, האימפריה הרוסית – 15 בספטמבר 1914, באד הומבורג, הקיסרות הגרמנית) היה איש עסקים, מנהיג ופעיל ציוני. נשיאהּ השני של ההסתדרות הציונית העולמית.
וולפסון נולד בעיירה דוֹרְבְּיַאנִי[1] שבליטא (אז בפלך קובנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית). אביו אייזק היה מלמד משכיל, ואמו פייגה, עקרת בית, הייתה נצר למשפחת רבנים. וולפסון קיבל בבית הוריו חינוך דתי אדוק, ובשנת 1872 נשלח על ידיהם לפרוסיה המזרחית שבצדו הגרמני של הגבול הרוסי-גרמני כדי להימנע מגיוס לצבא הרוסי. בהגיעו לגרמניה התיישב וולפסון בעיר ממל (היום בליטא), שם פגש את רבה של העיר, הרב יצחק רילף, אשר קיבל אותו כאורחו ותלמידו. רילף, שלימד את וולפסון גרמנית ומתמטיקה, היה הראשון שהכיר לו את הרעיונות של תנועת חובבי ציון.
בשנות העשרים לחייו המשיך וולפסון לתור באזור מגוריו החדש ועסק במסחר. במסעותיו נתקל בין היתר בסופר דוד גורדון, התחבר אליו, התגורר בביתו בליק זמן מה וספג ממנו את רעיונותיו בנושאי חשיבותה של שיבת ציון. לאחר שחזר לממל בשנת 1875 עסק וולפסון במגוון רחב של עבודות: הוא מכר גפרורים, שימש כסבל, עסק במסחר בחביות ואף מכר סחורות בשוק העיר. בשנת 1880 הפך לסוכן של חברת עצים בבעלות יהודית, תפקיד שבמהלכו סייר ונסע ברחבי אירופה. באחד ממסעותיו בגרמניה פגש וולפסון את מי שתהיה לאשתו, פאני פרומה, בת יהודה יודל, נשא אותה לאישה ב-1880 ואף ניסה להביא עמה ילד לעולם. אולם בכורו של וולפסון נולד כשהוא מת, ומאז מקרה זה לא הצליחו בני הזוג להביא עוד ילדים.
ב-1884 הקים וולפסון עסק משלו לממכר עצים והיה לאיש אמיד. הוא תרם רבות לקהילה בעיר מגוריו (פאפנבורג שבגרמניה) ואף הקים בה בית כנסת מכספו. בשנת 1888, עם התרחבות עסקיו, עבר וולפסון להתגורר בעיר קלן.
מבין היושבים: הרב קובלסקי, הרב יצחק ניסנבוים, ה. פרבשטיין, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, ש. פ. רבינוביץ (שפר)
לאחר שנכח בנאום של מקס בודנהיימר שעסק בתחיית העם היהודי, החל וולפסון נושא נאומים משלו בנושאי ציונות. תוך זמן קצר התחבר וולפסון לפעילים המובילים בתנועת חיבת ציון הגרמנית ונעשה למוביל בתחום. בשנת 1896 קרא את ספרו של תיאודור הרצל "מדינת היהודים". הרושם העצום שהותיר עליו הספר גרם לוולפסון לצאת לווינה ולהפוך לידידו הקרוב ועוזרו האישי של הרצל. לאחר שחזר מווינה הקים וולפסון בקלן את הגרעין שעתיד להפוך להסתדרות הציונית בגרמניה - "האגודה היהודית הלאומית" שבראשה הועמד פאביוס שך. אמונות היסוד של האגודה היו שילוב בין רעיונותיה של תנועת חיבת ציון ורעיונותיו הציוניים של הרצל. ב-1897 נערכו בגרמניה בחירות להסתדרות הציונית הגרמנית. וולפסון נבחר לתפקיד הגזבר, ויחד איתו כיהנו כמנהיגי הגוף גם בודנהיימר ורילף.
וולפסון הוא שעיצב את דגל ישראל בהשראת הטלית, וכן היה זה אשר נתן לשקל הציוני את שמו. את עיצוב הדגל תיאר וולפסון במילים הבאות:
בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.[2]
בשנת 1898 התלווה וולפסון למסעו של הרצל לקושטא ולארץ ישראל, כחלק ממשלחת ציונית שנפגשה עם הקיסר הגרמני בזמן ביקורו בארץ ישראל. חברי המשלחת הפליגו מקושטא לאלכסנדריה. בדרך עצרה האניה בפיראוס והם ביקרו באתונה ובאקרופוליס. באלכסנדריה הצטיידו בחליפות טרופיות ובכובעי שעם, ועלו על אניה קטנה יותר שהפליגה ליפו. ב-26 באוקטובר נראה חופה של ארץ ישראל ווולפסון בכה.[3] ב-28 באוקטובר נפגשה המשלחת במקוה ישראל עם וילהלם השני, קיסר גרמניה וולפסון צילם את תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה. במהלך הביקור ייסד וולפסון את אוצר התיישבות היהודים, מעין בנק ששימש מנוע כלכלי ליישוב הארץ ונטע עץ דקל מפורסם במתחם ארזה. במהלך המסע התהדקו קשריהם של וולפסון והרצל, וכמחווה על כך קרא הרצל לדמות הראשית בספרו אלטנוילנד "דוד ליטבק", על שם ידידו. בנוסף לכך, ציווה הרצל בצוואתו להכיר בוולפסון כאפוטרופוס של ילדיו לאחר מותו.
לאחר מותו של הרצל הפצירו בוולפסון ראשי הציונות המדינית, ובראשם מקס נורדאו, שיירש אותו. בשנת 1905, בכינוס הקונגרס הציוני העולמי השביעי בבזל, נבחר וולפסון באופן רשמי לתפקיד סגן היושב ראש של הקונגרס וכיושב ראש הוועד הפועל. לאחר המינוי התרכז וולפסון בביצוע פעילויות שונות לחיזוק התנועה הציונית.
בתחילת ינואר 1907 הגיע וולפסון לביקור בארץ ישראל. בביקוריו במושבות היהודיות בארץ קידם את פניו גדוד רוכבים חמושים. בין הפגישות שערך בארץ, נפגש גם עם דוד בן-גוריון, אז מנהיג פועלים וחבר הוועד המרכזי של "פועלי ציון" בארץ ישראל.[4]
בקונגרס הציוני השמיני, שנערך בהאג באוגוסט 1907, התקבל וולפסון כאחד ממנהיגיה הבלתי מעורערים של התנועה ונבחר לנשיאה. הוא כיהן כיושב ראש הקונגרס עד שנת 1911, בה התפטר מכהונתו. לאחר התפטרותו הוסיף לפקח על ענייני הבנק הציוני.
לאחר פטירת רעייתו, פאני, בספטמבר 1912, החמיר מצב בריאותו ובתו של הרצל, טרודה, עברה לגור בביתו וסייעה לו הן בניהול משק הבית והן בענייני התנועה הציונית.
וולפסון התאשפז בסנטוריום לחולי-לב בבאד-הומבורג שם נפטר בספטמבר 1914, כשטרודה לצידו. וולפסון נקבר בקלן. לבקשתו בצוואתו הועלו עצמותיו ועצמות אשתו לקבורה בהר הרצל שבירושלים בשנת 1952, בחלקה מיוחדת בצמוד לקבריהם של בני משפחת הרצל.[5]
בצוואתו ציווה דוד וולפסון להקדיש את הונו לצורך העלאת עצמותיו של הרצל, ושל עצמו ורעייתו לארץ ישראל, ואילו כל השאר הוקדש לצורך "מטרות ציוניות בארץ ישראל... מה שישמש את האומה כולה".[6] בינואר 1922, בהמלצתו של היינריך לווה, החליט ועד הנאמנים של הקרן להשתמש בכסף להקמת בית דוד וולפסון, שהכיל בראשיתו את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי וכיום שוכנת בו הפקולטה למשפטים.[7]
ארכיונו האישי של וולפסון נמסר לארכיון הציוני המרכזי.[8]
- על שמו של וולפסון קרוי קיבוץ ניר דוד (במקור תל-עמל), גבעת וולפסון בכרמל, בית דוד וולפסון - לפנים פנימיית הריאלי בחיפה.
- על שמו קרויים רחובות בערים הבאות: ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, עפולה, ראש העין, בני ברק, חיפה, נהריה, ראשון לציון, ובאר שבע.
- זכרו של וולפסון הונצח בבול דאר ישראלי. ב-4 בספטמבר 1984, הנפיק דאר ישראל בול לזכרו של וולפסון, שעליו מופיע דיוקנו. האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,470,000 בולים מהבול הזה במשך 6 חודשים עד להפסקת מכירתו.[9]
- מרדכי אליאב, דוד וולפסון – האיש וזמנו: התנועה הציונית בשנים 1905–1914, ירושלים: הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ז-1977. (הספר בקטלוג ULI)
- דוד תדהר (עורך), "דוד וולפסון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך טז (1967), עמ' 4885
- דוד וולפסון, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
דוד וולפסון (1855-1914), דף שער בספרייה הלאומית
- ↑ Darbenai, Lithuania, באתר Jewish Gen.
- ↑ דוד וולפסון, כיצד נולד דגלנו הלאומי?, ספר המועדים, עמ' 432, באתר היברובוקס
- ↑ עמוס איילון, הרצל, עמ' 316–317.
- ↑ תום שגב, מדינה בכל מחיר – סיפור חייו של דוד בן-גוריון, כתר, 2018, עמ' 85–86.
- ↑ ארונותיהם של דוד וולפסון ורעיתו הובאו לחיפה, דבר, 1 ביולי 1952.
- ↑ ציטוט מתוך הצוואה מובא אצל דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות, ירושלים, 2008, עמ' 50
- ↑ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה, עמ' כה
- ↑ דוד וולפסון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- ↑ אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
